כך גם קהילתו המפוארת 'חיי עולם' בבני ברק המונה מאות משפחות של אנשי שלומנו. אלא שעם השנים החלו רבים להיחשף אל שיעוריו המרתקים באמצעות הדיסקים שעברו מיד ליד ברחבי הארץ, מפיצים את דעת רביה"ק בנושאי עבודת ה', שלום בית וחינוך הילדים, מעובדים בטוב טעם ומושתתים על אמות המוסר והחסידות ועל דרך רבנו הקדוש.

גולת הכותרת של המוסדות בראשותו היא ללא ספק הישיבה המעטירה 'ישיבת מוהר"ן', שהפכה תוך זמן קצר מאז נוסדה לישיבת הדגל לבני הדור השני של בעלי התשובה מכל רחבי הארץ. הישיבה שהוציאה תחת ידה עד עתה מאות בחורים מפוארים ובני עלייה מאנשי שלומינו, משלבת בתוכה דגש מיוחד על לימוד בעיון בדרך הישיבות הליטאיות - "מה שהיה חסר עד מאוד בישיבות הברסלבאיות", כפי שיסביר בהרחבה הרב בהמשך - לצד יישום דרך החינוך המיוחדת של הרב המשלבת נחישות ואהבה. הקונספט הזה שמתבצע יחד עם עידוד של עבודת ה' מתמדת הצמיח פירות נאים, ושמעה של הישיבה והעומד בראשה החלו להתפרסם.

כבר תקופה ארוכה שאנו מבקשים לעמוד על טיבה של הקהילה הייחודית 'חיי עולם' והעומד בראשה, אלא שעד כה הרב אלכורת לא ראה צורך בפרסום, לא עבורו ולא לבני קהילתו. מה שהוביל למהפך והסכמתו של הרב לספר את סיפור חייו והקמת הקהילה היה אך ורק הרצון להנחיל את משנתו החינוכית בחסידות, שיותר ממחציתה מורכבת מבעלי תשובה. "להנגיש דרך חינוך עקרונית וידידותית לבעל תשובה זה לא פחות מהצלת חיים אם לא יותר, ואני מרשה לעצמי לעמוד בפרץ רק בגלל התוצאות: מתוך מאות של בחורים אין לנו נושר אחד!", אומר הרב.

אבל איך בכלל הגיע הנער התימני בן למשפחה ברוכת ילדים לעמוד בנשיאות הישיבה והקהילה השמרנית בברסלב, השוכנת בטבורה של בני ברק, נתמך בגדולי הדור הליטאים וקונצנזוס בחסידות רבת הגוונים.

נכנסנו לחדרו של הרב בשעת אחר הצהרים, החדר מוקף ספרים ושולחן עץ כבד בטבורו. את עינינו צדו בליל הספרים השימושיים הפזורים על השולחן בטבעיות, בבא קמא, ליקוטי מוהר"ן, קצות החושן, ליקוטי הלכות, ליקוטי תפילות, נתיבות המשפט ומסילת ישרים. מול הרב פזורים חמישה שעונים שונים, (ספרנו!). השעון, כך למדנו, הוא מרכיב חשוב בסדר יומו המדוד של הרב. 

"נולדתי בארץ בשנת תשכ"ב, בן להורים עולים מתימן", מתחיל הרב בסיפור חייו מלא הטלטלות. "הוריי עלו לארץ בשנת תש"ט עם שני ילדים, כשהגדולה בשנות העשרה לחייה".

הוריו של הרב אלכורת עלו לארץ יראים ושלמים, הם ומשפחתם. האב עטור בזקן ופאות אשר אין לו בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, והאם ובנותיה צנועות. "אבי גר בארץ בתחילה בעתלית", ממשיך הרב לספר, "לאחר מכן עבר לבית שאן, ומבית שאן לצפריה שהפך מאוחר יותר לכפר חב"ד. בסופה של גלות הנדודים השתקעה משפחת אלכורת (בשורוק במקור) ברמת גן בשכונת עמידר, שם פגעה בהם", כך מספר לנו הרב, "הציונות ומופקרותה, שואבת אחריה כל לחלוחית קדושה ויראת שמים. לאבי נולדו אחד־עשר ילדים, עשרה מתוכם התרחקו מהדרך. הדבר כאב מאוד לאבי". 

הרב עצמו נולד עשירי במשפחה לאחר תשעה אחים ואחיות בהפרשי גילאים גדולים. בעודו בן שנה כבר היו אחייניו גדולים ממנו בעשר שנים. בשל פער השנים ועיר הולדתו (רמת גן) הוא חש עצמו מנותק מנטאלית ממשפחתו. "הבית תפס צביון דתי־לאומי. המסלול המסתמן היה בית־ספר 'ממלכתי דתי' ואחריו 'תיכון דתי'. 

"בתקופה ההיא הנורמה הייתה שלאחר בר המצווה מתחיל תהליך מהיר ובטוח לעזיבת הדת רח"ל. זה היה דור שכל סיגו ושיחו היה שבירת המוסכמות, לא היה להורים שום יד ורגל בעניין, ובטח לא זכות מחאה". אך אצל הרב באופן מופלא התנהלו הדברים אחרת. "מגיל ארבע־עשרה התחלתי בתהליך חיפוש משלי", הרב מפתיע בשחזור המאורעות בזכרו את היום והמקום בו החל את מסעו האישי. "זה היה בשמחת תורה שחל בשבת, והייתי לפני נקודת בחירה יהודית קשה מאוד בין שמירה על קדושת החג והשבת לבין עולם הספורט שבער בנו אז עד מאוד". הבחירה הייתה קשה עד מאוד, ועוד כזכור מוטלת הייתה על נער צעיר. "הבחירה שלי בסוף הייתה שאני לא שם!", מצהיר הרב בעוז. "החלטתי שאני לא במקום של חילולי שבת, וממילא לא במקום שמקלים ראש על שאר עניני היהדות בכל הרמות". 

איך ילד בן ארבע־עשרה מרקע דתי לא חזק וללא סביבה תומכת מגיע למסקנה כזו לבדו?

"דבר ראשון זה הגיע ממקום של כיבוד הורים, ולא, לא מתוך רצון לעשות טוב להורים אלא כדי לא לצער אותם יותר. ראיתי בעיניי איך אבי חווה שוב ושוב את חילולי השבת של אחיי וזה פגע בו ממש כמו אב שכול. אבי נפטר אדם מאוד שבור לב, זה לקח ממנו את שאריות החיוניות האחרונות שעוד נותרו בו, הוא נשבר לחלוטין!". 

מרגע ההחלטה ההיא יצא הרב לדרך חדשה שכולה בכוח אותה בחירה גורלית. "משם התחלתי יהדות אחרת. ציצית, ברכת המזון, שלוש תפילות ביום וכו'. ההבנה הייתה שאם זה המקום שלי וזה מי שאני אז עד הסוף ובלי ויתורים". השינוי שנערך בחייו האישיים לא הניא אותו מסדר יומו הרגיל, והוא המשיך הלאה במסלול הלימודים בהצלחה רבה. רמתו הגבוהה בלימודיו וציוניו יוצאי הדופן הביאו אותו אל שעריהם של המעולים שבמוסדות. בד בבד היה למדריך בולט וכריזמטי, כשבמרכז חייו עומדת האהבה לארץ־ישראל, "כך לא חשתי צורך לדברים אחרים שבוודאי היו מושכים אותי מטה".

"הכל בזכות הדרך שבה בחרתי את חבריי, ובפרט במקום לימודים שתשעים אחוז מהלומדים שם יצאו חילונים, מהאוכל שהייתי מכניס לפה ומהמקומות שבהם בחרתי להסתובב. הבחירה לא הייתה יפה רק לשעתה, היא ליוותה אותי כל רגע, כל יום, כל היום".

ואיך מגיבים במשפחה הקרובה?

"ההורים היו מרוצים והאחים פשוט העריצו; ולא רק בגלל העמידה מול הנסיונות והנורמה, אלא גם משום שברוך ה' בורכתי במתנות שמים, וההצלחה בלימודים הצליחה - לפחות ברוב המקרים - לחפות על מה שהיה בעיניהם לדבר משונה ולא מובן. אני חייב להזכיר, מדובר היה אז בדור קשה מאוד מבחינה רוחנית, הנשירה הייתה עצומה, ואפילו להיות דתי־לאומי שומר שבת היה אז דבר יוצא דופן בנוף הישראלי היכן שגדלתי והסתובבתי".

כך מגיל ארבע־עשרה עד גיל שמונה־עשרה הסתופף הרב בצל החלטתו על זהותו ומקומו היהודיים, שומר על קלה כבחמורה בדור שרוחות הסחף הניעו רבים וטובים אל עבר פי פחת. בהגיעו לגיל שמונה־עשרה החל פרק חדש בחייו של הרב.

סיפורו מטלטל ומסעיר כאחד והוא אינו מרבה להרחיב עליו. הרב הואיל להתעכב רק בנקודות מסוימות המלמדות על גודל הנסים וההשגחה הפרטית אותה חווה על כל צעד ושעל, לצד מסירות נפש עילאית בשמירה על אוכל כשר, שלוש תפילות ביום וציצית שלא ירדה מגופו בכל אותן השנים! אותה השגחה שגרמה לו לבסוף לעזוב הכל ולהיכנס לעולם הישיבות בבני ברק.

הרב, אבסולוטי כבכל חייו כן אז, מצא עצמו תוך זמן קצר בתפקיד בכיר. "הקו המנחה שלי היה שכל דבר עשיתי עד הסוף, עד הסוף פירושו עד מוות, ולאו דווקא בעת מלחמה. אך מכיון שזו דרכי, גם פה לא עשיתי לעצמי הנחות, וכך ההתקדמות הייתה מהירה מאוד.

"במלחמת לבנון הראשונה ראיתי את המוות בעיניים", אומר הרב בפשטות מצמררת, "לידי, מאחוריי ומלפניי נפלו חללים רבים, עמיתים שדיברתי אתם רגע קודם שכבו בן־רגע מתים". אש המחבלים הרצחנית הומטרה ללא הפסקה מגגות בתים ומחלונות בנינים ומספר ההרוגים היה כבד. "רוב ההרוגים היו בקו המלחמה שבו אנחנו היינו, ולמרבה הנס למעלה מכל היגיון לא נפגעתי". מסביבו של הרב ריקד המוות אך בו מלאך המוות לא נגע. "הרגשתי באופן רוחני כמעט שאני לא פגיע".

במצב כזה של פחד ולחץ עולות מחשבות על הנסים?

"בוודאי! הפחד המשתק הוא רק בהתחלה אבל מהרגע שהכל מתחיל יש פחד אחר, פחד לא להיות. כל החיים עוברים בראש והכל הופך למלחמת הישרדות של מי יישאר ליום שאחרי וזו הרוח שמלווה כל הזמן".

איך מצליחים לשמור על גדרי ההלכה והצביון היהודי תוך כדי תופת הלחימה?   

"במאמץ רב ובמסירות נפש אמתית הצלחתי. לא ויתרתי על קוצו של יו"ד, ואף למקומות שמטען הגב ותכולת תיק חורגת יכלו לסכן חיים, לקחתי אתי נטלה על־מנת ליטול ידיים בכלי דווקא. גם על זקן לא ויתרתי, וכשהיה צורך נלחמתי ממש על יהדותי".

אך בזה לא היה די. כשהעמיקה הלחימה בלבנון אל מעבר לצידון בואכה ביירות, אספקת האוכל הלכה ואזלה והגיע הדבר עד לרעב ממשי, הורה הרב כמפקד על פריצה מבוקרת של חנויות מזון. החיילים המורעבים אכלו מכל הבא ליד אחרי יום וחצי של רעב, אך הרב בעוז רוח המשיך בלחימה כשהוא מסתפק בפירות וירקות שקטף או שמצא בצד הדרך.

גם שם בתוך התופת, לצד מסירות הנפש בקיום ההלכה ומצוותיה הרגיש את יד ה' בכל רגע. "הנגמ"ש שלי עלה כולו באש ובאורח פלא נותרו רק התפילין שלי ללא פגע, מאז הן נותרו קרובים אלי בתיק לאורך כל הלחימה".

בנו של הרב, ר' אריאל, ראש ישיבת מוהר"ן, שנכח בראיון וישב פעור פה מול אביו הגדול, שהרי גם לו בנו בכורו זו למעשה הפעם הראשונה בה הוא שומע את סיפור חייו הביוגרפי של אביו עם הפרטים המלאים, מזכיר לרב את עניין הציצית עליה סיפר לו בילדותו. אנחנו מתעניינים בדבר והרב נעתר לספר: "לאורך כל המלחמה, שהייתה בעצם רוב זמן שהותי בצבא, לא הורדתי את הציצית מהגוף אפילו להתרחץ, הייתי מתרחץ עם ציצית. זה נשמע אולי דבר פעוט, אבל בלחימה ואימונים של חודשים ארוכים זה בלתי אנושי".

הדחיפה לחיפוש נוצרה מתוך מאורעות המלחמה?

"התהליך היה כבר בנוי זמן רב. תוך כדי המלחמה גם הספקתי להקים בית נאמן עם הרבנית שתחי', שהייתה כבר חרדית לגמרי בעוד אני עם כיפה סרוגה גדולה וזקן".

אז מה דחף את הרב לחפש? 

"הרגשתי שאין לי מה להעביר לילדים שלי", אומר הרב, שבשביל האמת ומצפון פנימי השליך אחר גוו עתיד וקריירה. "זה היה מצב משונה, עשייה רצופה וקשה אבל ריקה". הרב מפתיע בסיבת הריקנות: "בכל מקום שהגעתי הייתי גיבור, הרגשתי שאני יכול לעשות הכל אבל לא יכולים לעשות לי כלום. וכששאלתי את עצמי מה אני מעביר לבן שלי שכבר הספיק להיוולד נותרתי ללא תשובה, אז קמתי והתחלתי לחפש".

החיפוש המשיך הלאה, והרב שלא נלאה מלכוון גבוה שם פעמיו אל עבר ישיבת 'סלבודקא' שהייתה אז ועד היום אחת הישיבות הטובות ביותר של הלמדנות לעומקה. בעולם הישיבות ישיבת סלבודקא דאז עמלה על 'קירוב' מהציבור הדתי־לאומי, ויש מהם המשמשים עד היום במשרות רבניות בישיבה.

הרב, אז אברך צעיר, הציץ ונכווה, והחליט כי שם מקומו. הוא שם את מרצו הבלתי נדלה וכישוריו הברוכים בלימוד כובש פסגות ותאבונו לא ידע שובעה. "הלימוד היה רוב שעות ביממה, וסיום מסכתות בעיון. ראיתי את הרמה הלימודית הבלתי נתפסת של אלו שהיו נטועים שם מנערותם והייתי חייב להספיק הכל".

הרב הוסיף והתעלה, מציב יעדים וכובש אותם בסערה, הולך ונבנה כתלמיד חכם בעל שיעור קומה, כשסדר יומו מתחיל הרבה לפני הנץ החמה ונגמר עמוק בלילה. כישרונותיו עמדו לו והוא הפך לחביבם ומקורבם של ראשי הישיבה הגאונים רבי דב לנדו ורבי משה הלל הירש שליט"א, כשזה הראשון הופך לרבו המובהק ולמורה דרכו תוך ביטול גמור עד עצם היום הזה. "הייתי נפגש עם ר' דוב פעמיים־שלוש בשבוע", הוא אומר בערגה, "שוטח לפניו את כל הספקות והלבטים, והוא בשכלו המופלא היה פושט לי הכל. לא הכל הבנתי מיד אבל לא התביישתי לשאול וכך הוספתי דעת, הוספתי הבנה איך הדברים נראים מנקודת מבט של גדול דור...".

פן ייחודי נמסך במסת הלימוד בישיבת סלבודקא והוא הצורך להיות אדם עם זיכוך וטוהר הכוונה, "לעולם יהא אדם...", ובחלק זה נמשך הרב אל מכתביו וכתביו של מרן ה'חזון איש', דבר שעיצב את השקפת עולמו שוב לחתור אל האמת ללא פחד וללא מורא.

הרב, שהרגיש שמצא את מורה דרכו בעבודת ה' ותיקון המידות, נקשר אליו בכל נימי נפשו, מתמיד בשיעוריו כארבע שנים רצופות, כשפעמיים בחודש הוא משתדל לנסוע לביתו של הרב חשין בשכונת שערי חסד בירושלים בלוויית אותו חבר שקירבו לראשונה, משם היו נוסעים עם הרב חשין לקבר רחל ולכותל המערבי. 

הרב מצביע על נקודה מעניינת: "מעולם לא הוצרכתי לשאול את הרב חשין שאלה מפורשת", ממשיך הרב לספר על הקשר בינו לבין הרב חשין, "כל שאלה שרציתי לשאול הייתי מגיע, מתיישב והרב חשין היה מדבר בדיוק על אותה נקודה, ולא פעם אחת אלא עשרות פעמים – תמיד כך זה התנהל. היה זה קשר עמוק מאוד בין רב לתלמיד". כשהגיע בנו בכורו של הרב לגיל שלוש הביאו אביו לפני הרב חשין. הרב חשין הביט בו ואמר את מה שיהפוך לימים לבסיס שיטתו החינוכית של הרב אלכורת: "האמת שלכם חדה מדי, תהיו אתו רכים יותר".   

"למרות הכל לא התקרבתי ממש לברסלב", אומר הרב. "הייתי מבוטל להרב חשין כצדיק, אפילו הייתי נוסע בראש השנה ל'קיבוץ' הגדול בירושלים תוך כדי סבל רק כי הרב חשין אמר שכך צריכים לעשות", אומר הרב בחיוך. "התפילה, הנוסח, הסגנון, לא הרגשתי שום קשר ושייכות, אפילו מחזור 'ספרד' לא קניתי, אבל הרב חשין אמר אז עשיתי, וכך עוד הרבה מעצות רביה"ק".

@מתי התחילה תורת ברסלב לחלחל לרב כדרך בפני עצמה?

"זה היה תהליך ארוך, אבל ה'מכה בפטיש' הגיע ממש באקראי. יום אחד פתחתי ללא שימת לב את הספר 'ליקוטי עצות', ומה שראיתי היה ספר עצות מקורי עם כל הלבטים שאני התחבטתי בהם ושהסתגפתי למען תיקונם. התחלתי בקיום העצות בפשיטות והחידוש הגדול שנגלה לי הוא שהעצות עבדו אחת לאחת. אבל לא פחות מהעצות, מה ששבה אותי אצל רבנו הקדוש הוא עניין הרחמנות... כשגיליתי את עניין הרחמנות אצל הצדיק פשוט נמסתי לחיקו". הרב נפעם מהגילוי והחל לקיים עוד ועוד עצות מדברי רביה"ק, כשהעצות פועלות בו שינוי לו ייחל שנים רבות, אך עדיין במושגי ברסלב "העיקר היה חסר אצלי מן הספר – ביטול לצדיק כמטרה ולא כאמצעי להשגת דרגות בעבודת ה'. עדיין לא הייתי שם, זה היה חלק שלא רציתי לגעת בו".

@מה הרתיע כל־כך את הרב בעניין הביטול?

"'הפחד 'לא להיות', אותו פחד שהניע אותי אי־אז להילחם בחירוף נפש היה זה שמנע ממני הפעם להתקדם, פחדתי להתבטל ולהיעלם. היה זה אותו פחד שהרגשתי כשנכנסתי לראשונה לציבור  החרדי, שם הבנתי פתאום שמגיבור־עם שנערץ בעולם ההבל הפכתי באחת בעולם החרדי לאין ואפס. אלא ששם עוד יכולתי להתאמץ ולצמצם רווחים, להפוך לתלמיד חכם, אבל בברסלב ביקשו ממני התבטלות תמידית ולא ניתנת לשינוי, וזה היה קשה מנשוא".

לאחר חודשי התבוננות רבים ומודעות עצמית גבוהה הבין הרב שאין מנוס וזה הבסיס, ואותו כוח שדחף אותו הלאה בכל נפתולי חייו דחף אותו כעת פנימה אל כבשנה של חסידות ברסלב, תוך פריקת משא העצמיות אל הביטול המוחלט. "הגעתי להבנה", אומר הרב, "שאם אני מסתכל על עולם העשייה הנדרש ממני כארון ספרים מלא, אני מבין שהקב"ה עם הציווי ללמוד הכל לא התכוון שאני אעשה את זה לבד, והדרישה ממני היא לחפש מי יעזור לי בזה, וזו כוונת המחוקק. עם הזמן הבנתי שרק כך אפשר לעבוד על אותו 'אני', שעמלה שיטת המוסר להכחיד".

הרב מתאמץ להגדיר את הדברים במילים פשוטות יותר: "הבנתי שהדרך הנכונה ביותר היא לא לייסר את עצמי למה אני לא בולע את ארון הספרים בכוחות עצמי, אלא הדרך הסלולה והנכונה היא לחפש את הצדיק שיעזור לי לעשות את זה; ולא כי קשה לי או שאני מסכן, אלא שזו הדרך האמתית מששת ימי בראשית כדי להגיע לשלמות הנדרשת מהאדם בעבודתו את ה'".

אנחנו נפעמים, יושבים מוקסמים מהתובנות וממסלול החיים המרתק של הרב. השעון נושף בעורפינו, כבר עברו שעתיים תמימות, ואצל הרב, כך לימדונו בימים שלפני הפגישה, השעון הוא כלי מרכזי בעולמו ובסדר יומו. אנחנו מנצלים את הארכה שניתנה לנו כבר בפעם השלישית למפגש.

כיצד מהתקרבות פרטית מתחיל הרב לכונן את קהילת 'חיי עולם'?

"בשנת תש"ן, כשנה לאחר פטירתו של הרב חשין, פתחתי לראשונה שיעור ערב במקום מגוריי ברמת גן, לחניכים שלי לשעבר שהכרתי מהעבר. השיעורים במשך השבוע היו שיעורים בגמרא, ואילו בשני ורביעי היו אלה שעורים ב'מסילת ישרים', כשהבעיה הייתה מוצגת מ'מסילת ישרים' ומיד הבאתי את העצה מעצותיו הנפלאות של רביה"ק". ההיענות לשיעורים הייתה גדולה, רבים ממכריו אשר שמעו על תמורותיו הרבות הסתקרנו לבוא ולשמוע מה עלה בגורלו. השיעור בתחילתו נערך בבית הכנסת השכונתי. "רב בית הכנסת", מספר הרב, "היה ידיד קרוב של משפחתי והיה תומך נלהב לרעיון".

לאחר שש שנות שיעורים ועשייה ברוכה המקום נהיה צר מלהכיל. "שלחנו את הבחורים שהתחזקו והפכו לבעלי תשובה גמורים, כשהרוב הגדול לישיבת 'נתיבות עולם' ולישיבות ידועות באזור הדרום, וככל שהתקדמנו פנינו דווקא לציבור החילוני שהחל לבוא בהמוניו".

עדיין בכל עומס הפעילות ממשיך הרב אלכורת להיות אברך כולל מן המניין בכולל סלבודקא, דבוק במורו ורבו רבי דב לנדו, ובה בעת לא מאבד יום לימוד עם ילדיו, כשעסקי הקירוב מתרחשים בשעות הערב בלבד. 

בית הכנסת החל להיות קטן. מדובר היה על מעגל קבוע של כ־150 איש הבאים לשיעוריו של הרב מדי יום ביומו. אלא שאז נמסר לו על־ידי המתפללים שעליהם למצוא מקום אחר. "אני מעצמי לא הייתי ממהר להתפנות", אומר הרב, "אבל ר' דב אמר לחפש מקום אחר. ר' דוב", מבהיר הרב, "מלווה את המוסדות על כל צעד ושעל, עד היום כל מה שאני מסתפק מובא אליו להכרעה". הרב מתאר את רבו ברגש רב: "המומחיות של ר' דב היא לנהל מחלוקות בשיטה הפשוטה – לוותר. תמיד הוא היה אומר לי 'וכי נולדנו בשביל כסא?!"'.

המעבר מבית הכנסת השכונתי היה אך לטובה. חיש מהר נאסף די כסף לשכירת צריף במרחק לא גדול ממשכנם הישן, ובו נפתחה לראשונה ישיבת 'חיי עולם'. "בתחילה שכרנו דירה אחת ואט־אט נשכרו עוד דירות, עד ששכרנו בניין שלם, בו נפתח גם כולל, אז קיבל הכל צביון ממשי של ישיבה, סדרים, ארוחות, משגיחים, פעילות שלמה. אבל ר' דב התנה עם הפתיחה 'בלי שלט', מי שצריך להגיע יגיע".

מהיכן לוקחים תקציב למוסדות שכאלה?

"התשובה נעוצה עמוק קודם", עונה הרב. "בזמן שהותי בישיבת 'נתיבות עולם' נכנס לבית המדרש קצין בכיר, הוא פנה לראש הישיבה בבקשה לחברותא. ראש הישיבה, הרב ברוק, הפנה אותו אלי. עם אותו קצין הגיע חבר שגם למד אתנו והוא היה האלף דולר הראשונים למוסדות, ועד היום הוא תומך בנו בסכומים גדלים. בין היתר", כך מספר לנו הרב, "בני הקהילה עצמם תורמים כולם חומש מכספם למען הקהילה, ובכל שנה בז' באדר אנו עורכים דינר, וזה מרגש לראות את האנשים הפשוטים מוזילים מהונם בסכומים גדולים למען מוסדות הקהילה. כמובן שיש גם את התורמים הגדולים, אבל העיקר הוא בני הקהילה".

ישיבות לחוזרים בתשובה יש למאות, מה הם קווי האופי והייחודיות בדרך של הרב?

"למדנות, מידות ויציבות, כשמעל הכל האמת ללא סטיגמות, בלי הבדלי מקצוע ולא יעלה על דל שפתיים 'עדות'". ופה מגיע עיקר חידושו של הרב: "כניסה חלקה של החוזר בתשובה אל עולם התורה מובילה לכמעט אפס חריקות ומשברים בדור שני ושלישי". האמת האבסולוטית של הרב ממשיכה ללוות אותו גם בהנהגת הקהילה. "אם אסור לדבר בבית המדרש לא ייכנסו פלאפונים לבית המדרש", פוסק הרב. "ואם צריך בשביל זה לבנות ארונית עם תא לכל אברך נעשה זאת, למרות שזה עלה 15 אלף שקלים. השפה פה היא שפה אחרת, פה המדד הוא מה האמת אומרת ולא מה המצב הכספי מאשר". 

הרב, כמו בכל אחד מצמתי חייו, דרש את האמת בטהרתה ללא סיגים, נגיעות או השפעה זרה, ומשכך חלק בולט במתאר הקהילה הוא הקפדתם הפרטנית על עניני קדושה וצניעות. החלוקה בין גברים לנשים מוחלטת וללא חכמות, בעוד נשות הקהילה לבושות כדרך אמותינו הקדושות. 

אילו פירות הרב רואה מהנהגות קודש הללו?

"הרבה יותר ממה שאפשר לחשוב. רמת השמירה של הבחורים ובוודאי האברכים שלנו היא יוצאת מגדר הרגיל, לא רק אצל ציבור החוזרים בתשובה אלא אפילו, ואני אומר זאת בכאב, בציבור החרדי".

המוסדות כוללים בתוכם את כולל האברכים: "אלה תלמידי חכמים צעירים שעליהם גאוותינו"; את 'בית החינוך' לבנות, שהוא סמינר עצמאי שבו יש פעילות ענפה ומלאה בהנהלת הרבנית: "החיים שם תוססים מאוד והכל על טהרת הקודש"; תלמוד־תורה "עם שיטה ייחודית של אהבה ונתינה עד אין קץ לכל ילד, אנחנו לא מאמינים בשיטה חלופית"; ישיבת מוהר"ן: "גולת הכותרת של המוסדות" שעוד ידובר בה בהמשך בהרחבה; וכן מבנה מפואר באומן המכיל בית־כנסת, חדר אוכל, ובקרוב ייבנה מקווה.

מהי, עד כמה שאפשר לסכם, דרכו החינוכית של הרב שכבר עשתה לה גלים ותלמידים?

"העניין הראשון הוא אהבה. למרות כל מה שנראה מבחוץ כקיצוני ללא פשרות, הכל פה בנוי ומושתת על אהבה וחמלה אינסופיות. כל ההחזרה בתשובה שאני עושה בראש ובראשונה הוא להקנות חמלה. אפשר להיות קיצוני ומדקדק אבל לעולם לא על חשבון השני. כמעט בכל שיעור מוזכר העניין של רחמנות ואהבה. צוותות החינוך בקהילה מודרכים על־ידי לחנך אך ורק באהבה, וכך גם שיעורים בנושא חינוך הילדים. זה הבסיס להכל, וזה המפתח להצלחה בכל תחום - רכות וחמלה".

עם כל האהבה והחמלה, מה עושה הרב במקרים שחייב לנקוט יד תקיפה ולומר עד כאן?

"אין מקרים כאלה. הגדר אמורה להיווצר לבדה, היא מחויבת אבל נוצרת מתוך הבנה. לדוגמה נושא ההפרדה, אנו עושים הפרדה מלאה כי אנו רוצים השראת שכינה בשמחות שלנו, כי אם לא מה אנחנו עושים פה בכלל, וכל אחד מבין את זה ורוצה את זה". הרב מבהיר את תמצית משנתו בנושא: "הצניעות והקדושה הן קיצור דרך לחוזרים בתשובה, ובזמן שבמקומות אחרים בעלי תשובה נלחמים עם הדור השני והשלישי פה אין את זה, וזו ממש סייעתא דשמיא מוחשית. הדור השני ממש כאילו הוריו עד עשרה דורות בתשובה, ואז ראינו שבמקום של קדושה וצניעות כרצון ה' יתברך בפשיטות ובתמימות זוכים ואין לנו אפילו נושר אחד!".

האמת, גם אנחנו הופתענו מהנתון הבלתי נתפס, במיוחד בקהילת החוזרים בתשובה.

מה הביא את הרב לפתוח את 'ישיבת מוהר"ן', ויותר מזה להיפתח לציבור?

"למעשה, הישיבה הייתה התכלית של הכל. החינוך להקמת בית תורני בריא ועל אדני הקודש היה הדבר שבאמת רציתי לעשות ויותר מהחזרה בתשובה. כלומר, רציתי לדאוג שהדור השני שלנו שמגיע לחופה וקידושין יבנה בית נורמלי ומוצלח מכל הבחינות, והכלי להנחלת הדרך הזו הוא 'ישיבה'". אך הדילמה הייתה גדולה: מצד אחד, על־מנת לכונן ישיבה צריך מספר התחלתי של בחורים; ומצד שני, יחשפו בחורי הקהילה לרוחות אחרות שלא על־פי החינוך הטהור אותו עמל הרב להקנות להם בעמל ויזע בתלמוד־תורה. "לשם כך נבחר צוות הישיבה מהמובחרים שבמחנכים, על־מנת שיצליחו להקנות את דרכי הלימוד מתוך אהבה והבנה, כמובן את אותם ערכים מעמודי התווך של קהילתנו". 

הרב חיפש אנשי צוות שבחכמה יצליחו למשוך את הבחורים מרצונם אל ערכיו שכוללים צביון חרדי, לא חיצוני כי אם פנימי. "איש חינוך צריך להיות חכם כדי להצליח לבנות תהליך שכזה, ומצד שני להיות סבלן כדי לסבול בינתיים עד ההצלחה, לא מתנשא ובעל יכולות הכלה. היה קשה למצוא צוות שכזה אבל בסוף מצאנו ב"ה, והתוצאות מדברות בעד עצמן".

התוצאות הטובות באות בסופו של תהליך, אבל מה קורה בתחילת שיעור א' כשכל אחד מגיע ולא תמיד מתנהג בדיוק כמקובל?

"בשביל זה דבר ראשון יש בורר, רק חלק קטן מהנרשמים מתקבל. אני עצמי מדבר עם כל בחור ואביו כדי לקלוט את אופי המשפחה ומתפלל שלא תצא תקלה תחת ידי, ואם אין התאמה הבחור בדרך־כלל עוזב מעצמו". 

איך הרב רואה בעיני רוחו את המודל השלם לבחור חסיד ברסלב?

"לימוד תורה זה דבר ראשון, שאם יעבור על בחור יום בלי לימוד הוא ירגיש רע, זה האל"ף בי"ת. הדבר השני הוא להיות 'אדם', מי שנוהג בהפקרות יגיע לשאול תחתיות, והרוח של הכל היא ספרי רביה"ק, בלי זה לא היה נבנה כלום".

איך הרב שומר על הגבול בין 'אורות' ל'כלים' בישיבה לצעירים שכל העניין שלה זה ברסלב?

"הדרך שלי בעניין היא שכל מגידי השיעורים הם אברכים חסידיים, תוך העדפה כמובן לחסידי ברסלב, כשהרעיון שבחור רואה שאפשר לקיים חיים חסידיים למהדרין ולהיות תלמיד חכם ואין שום סתירה ביניהם, וכן כל העניין של רביה"ק עובר דרך משפיעים מנוסים. על כל דבר יש 'חבורה', ואז הדברים מתקבלים בסדר ובאופן הנכון".

הדברים מאירים לאורך כל הראיון שהחל להגיע אל קצו, סיפור פעולתו של אדם אחד ששבר עצמו למען האמת עד שזכה לראות בתפארתה מונחת על נס. למדנו על חמלה ואהבה, גדרים וסייגים והדרך שביניהם, לצד אמת בלתי מתפשרת ללא שום סטייה ובראש מורם.   

השילוב המדהים של ראש הישיבה הרב אלכורת, שבלל את הווייתה התורנית המעמיקה של 'סלבודקא', אל תוך לבביותה הבוערת של ברסלב - הולידה יצירת פאר שטרם היתה כמותה בכל ישיבות עם ישראל מימות עולם.

הסיפור התחיל לפני כחמש שנים, מספר שנים לאחר הקמת הישיבה הנודעת 'מוהר"ן', שעומדת תחת עינא פקיחא של ראש הישיבה.

רבני הישיבה הגיעו להתייעצות הקבועה אצל ראש הישיבה, ולאחר שמיעת הסקירה השבועית הנחית עליהם שאלה בוערת: "אני שומע שהבחורים לומדים טוב, אני שומע שהבחורים מצליחים במבחנים, אבל השאלה שלי האם הם גם אוהבים את זה? האם הם מחוברים ללימוד העיון?!".

הצוות שמורכב מחסידי ברסלב שגם הם ינקו מאווירתה התורנית של סלבודקא האזינו בדריכות, ואחד מהם העז לומר: "אבל הרב, מעולם לא שמענו בברסלב שצריך לאהוב את לימוד העיון, אצל אנ"ש לא נהגו...".

סבר פניו של ראש הישיבה הרצין: "טעות בידכם, בחור שלא מחובר לעיון, הוא גם לא מחובר ל'ליקוטי מוהר"ן'... הוא גם לא מסוגל להעמיק בנפשו ולהוציא דיבורים לה' בהתבודדות... הוא פשוט בחור שטחי...".

ואז הטיל הרב אלכורת את הפצצה: "אנחנו נקים מכון שייקרא 'מכון לחדד השכל', על־פי דברי רבנו הקדוש 'מצוה גדולה לחדד את השכל'. הבחורים ילמדו סוגיות בעיון, יבארו ויסבירו את דברי הראשונים והאחרונים, יכתבו את החידושים שיעלו בחכתם, ואחר־כך נקליד אותם והם יוציאו ספר לאור עולם...".

פניהם של רבני הישיבה התעגלו בתדהמה. "כל בחור ובחור יוציא ספר?! רק גאונים גדולים בני ארבעים שנה מוציאים ספרים, איך צעירים כאלו יכולים להוציא ספרים?!".

אך הרב אלכורת כדרכו אינו נרתע משום מניעה: "מרן ה'חזון איש' זצ"ל אמר לתלמידיו שהדרך לזכות לשמחה ושלוות הנפש היא על־ידי שהאדם יכתוב את חידושיו ויוציאם לאור בספר מכורך. ורבנו הקדוש כותב מילים אלו בפירוש ב'ליקוטי מוהר"ן' שבשביל לזכות לשמחה צריך כל אחד להאמין בחידושי תורה שלו, ולהוציא מהם ספר, ספר אישי...".

ומאז, הכל היסטוריה.

בשנה הראשונה התחילו רבני הישיבה בהיסוס מה, אך התברר שיכולת המיצוי של הבחורים היא בלתי גבולית. צעירי הצאן שקעו בסוגיות, כתבו, ביררו בנפה אחר נפה. ואת ההתרגשות כשהדפים הגיעו מההקלדה לצורך תיקוני טעויות אי אפשר לתאר... ממש כמו תלמידי חכמים מבוגרים!

השנה הראשונה חלפה ור' יואל וקסברגר הי"ו, בעל הדפוס 'מלכות־וקסברגר', שהתרגש מהמופת השמימי התגייס לענין והוציא לאור את הספרים בצורה מפוארת ומהודרת.

שנה רודפת שנה, והמכון הולך ומתרחב בישיבה הקטנה ובישיבה הגדולה. עד־כדי־כך שישנם בחורים שעדיין לא הגיעו לגיל שמונה־עשרה וכבר עומדים בחלק הרביעי של ספרם!

בסיום השנה נערך מעמד מיוחד שניקב בשם: "ומזה נעשה ספר". את דמעות ההתרגשות מהאירוע לא ניתן לאסוף אל נוד, יפחות בכי נרגשות נשמעות כל העת גם מעזרת הנשים, כאשר האמהות מאושרות לראות את התואר בו הוכתר פרי חלציהן, "הבחור החשוב מחבר ספר..."

שיעוריו המיוחדים והבהירים של הרב אלכורת בחינוך הילדים, שיטתו המיוחדת בה האהבה והעידוד הם בריח התיכון, ואילו המשמעת וכל היתר אינם רק נגני משנה, באה לידי ביטוי בסדרת שיעורים מתומצתת ובהירה.

השלב השני היה בו השיעורים הוקלטו בקסטות/קלטות, והועתקו בטייפים ביתיים אצל תלמידי הרב המקורבים.

השלב השלישי היה אחרי ששמעה של השיטה המיוחדת 'אבני דרך' כבר פקע שמיה, הביקוש הלך וגבר. תלמידי הרב העתיקו את הסדרה על גבי תקליטורים שהופצו ב־100 אלף עותקים! בכל רחבי הארץ.

וזה לא נגמר... הביקוש הרב אילץ אותם להעתיק עוד 50 אלף עותקים...!

רב יקר מהעיר חולון, ששמע את הדיסק שוב ושוב, סיכם לעצמו מרוב התפעלות את השיעורים והוציא לבני קהילתו ספר חובה על חינוך ילדים על־פי שיעורי הרב אלכורת.

ואז התלמידים הבינו שזהו זה...

אי אפשר לשמור יותר את האור הזה לעצמם, ובעמל ויגיעה של ארבע שנים נערכו השיעורים בספר שיוצא לאור בימים אלה ונושא את שמה של השיטה החדשה: "אבני דרך" 

הסדרה שהפכה לספר רב־מכר נוגעת לעיקרי יסודות חינוך הילדים, ויורדת עד לפרטי־פרטים בהדרכות מעשיות על כל צעד ושעל. ומשכך הושם דגש על הנגשת השיעורים באופן ברור ומעשי, למען ישוטטו בו רבים למצוא דעת.

אך עם זאת מדגיש הרב אלכורת את ששמע מפיו של הרה"ח רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל, שעיקר ההשתדלות של האדם בחינוך הילדים הוא שישתדל כפי יכולתו עד כדי שלא יוכלו לתבוע אותו למעלה, שיוכל לומר "עשיתי מה שמוטל עלי". מכאן ואילך מוטל על ההורה לזרוק את השכל.

אורו הבהיר של רבנו הקדוש ניבט מכל שורה בספר, כאשר חובת התפילה לה' בחינוך הילדים היא עיקר לא פחות חשוב מאשר ההקפדה על המשמעת ועל העידוד. ומעל לכל, מהווים מאות תלמידיו של הרב, בניהם, ונכדיהם, עדות חיה ומחושית לשיטת החינוך הברסלבאית התורנית המושלמת.

האדם נבחן בלבושו, בצורת התנהגותו, ובהצלחותיו בחיי היום יום. אבל ה'לב' של האדם נבחן בדבר אחר לגמרי - בעיניו! העיניים הן ראי הנפש.

בתמונתו של השרף הגדול רבי הירש לייב ליפל זצ"ל ניבטות יותר מהכל - העיניים. עיניים חודרות ובוערות, שלהבת של אש מתלקחת באישוניו, שלהבת המבקשת לשרוף ולהאיר בחדא מחתא עולם ומלואו.

והעיניים המלאכיות האלו, הכוספות והמשתוקקות, נמצאות אצל תלמידיו של הרב אלכורת.

ולבעלי העיניים הללו ייסד ראש הישיבה 'חבורות עובדי ה''. הם מתאספים יחדיו לשיחת חברים. הם הולכים יחד עם תורות ב'ליקוטי מוהר"ן'. הם נוסעים יחדיו להתבודדות בשדה. מקבלים על עצמם בכל תקופה קבלות טובות להתחזקות והתעלות.

והחבורות המיוחדות האלו קורמות עור וגידים, ומתאספים אליהן כל אחד ובני גילו. הן בכיתות הגבוהות שבתלמוד־תורה, הן בלבבות הרכים שבישיבה הקטנה, הן בצורבים הבוערים שבישיבה הגדולה, והן באברכי המשי שבכולל הוראה.

הרב אלכורת בעצמו מנחה אותם בידו הרחומה, מדי פעם הוא נוכח בחבורה, מדבר לפניהם בהמיית הלב על גודל כוחם באחדותם, "קביעין כן תהוון בהנהו חבורתא". ולאחר החבורה מתקיימת תפילת ערבית, בקולות שכאלו ובהתלהבות כזו, שמרעידה את שערי הלב לכל השכנים באזור.