נפילים מדור עבר, אשר מידותיהם וגבהות קומתם הרוחנית נצרבו באש על שלד נשמתם ונקבעו במסמרות נצח בגלי קור ורעב  ובין פטיש לסדן, בין גוי מכה לרעהו. לימוד התורה היווה את לחם חוקם. רובם הועלו מעלה בסערה בידי מרצחי עמנו, גויים צוררים, כשאינם מותירים אחריהם אף סימן או זכר לפרקי חייהם רוויי הדם אשר יש בהם לחזק ולאלף דור אשר לא ידע כל אלה. לעומתם, נותרו בידינו מעט מקורות חייהם של בודדים, מתי־מעט, אשר בדרך לא דרך נשתמרו עדויות על חייהם, והמעט חושף טפח מעולם זך וטהור שעונה ודוכא למוות, נרמס והיה לאפר תחת מגפי הקלגסים. 

כזה הוא סיפור חייו של מי שתחת שתיקתו הסווה סיפור חיים של עבודת פרך, מוות ושכול, ותחת שתיקתו ובגדיו הפשוטים הוסתר אחד מענקי ושקדני ישיבת נובהרדוק המעטירה. יהודי שחזותו אשר יכלה להיתפס כפשטנית חיפתה על חסיד ברסלב לוהט, ה"ה הרה"ח רבי דוד נובומינסקי ז"ל. את מסכת חייו ליקטנו בעמל רב, פיסה אחר פיסה, כשהכל נסמך ומושתת על יומן שנכתב בחן רב על־ידי בנו ר' צבי נתן נובומינסקי - גרנות.

לפני כשלוש מאות שנים הוחלט בממשלת רוסיה הלבנה, היא בלארוס, כי מפאת צפיפות האוכלוסין בבירתה 'מינסק' יכוננו עיר חדשה צפונית לעיר הבירה, 'נובומינסק' שמה. ליישוב העיר נקראו היהודים בראשונה, אולם חרף המאמצים נחלה התאקלמות היהודים כישלון חרוץ בעוד שם העיר דבק בשמם "נובומינסקי".

בין צאצאי היהודים העוזבים היה יהודי סוחר עצים מצליח בשם וולף לייב, אשר נשא לאשה את אסתר ויחד קבעו את משכנם בעיר 'פולטוסק'. בעיר 'פולטוסק' שכנו לפני השואה כאלף משפחות, כולן עונות לשם נובומינסקי, אך רובן ככולן נספו על מוקד השואה, הי"ד.

לוולף לייב ואשתו נולדו שבעה־עשר ילדים. דוחק הפרנסה לכלכלת ילדיו הרבים אילץ את וולף לייב לצאת למסעות מסחר ארוכים בעודו מפקיד נאמנה את חינוך ילדיו ביד אשתו, אשר הפליאה לחנכם ולכוונם אל לימוד התורה ויראת שמיים. 

צבי נתן נטע – הערש־נוטע, אחד מילדיו של וולף לייב, היה יד ימינו של אביו בעסקי המסחר, ואף צורף תדיר לנסיעותיו הרבות, אך איבד את אשתו אשר נפטרה בלידתה את בנה האחד־עשר. לאחר האבל הכבד הוצרך הערש־נוטע נוטע לשוב למקומו בעסקי אביו, בעוד נטל גידול הילדים נופל על כתפיה של הסבתא אסתר. אך כתפיה שמעולם לא שחו הסכינו בעוז למשימה החדשה, והסבתא אסתרק'ה החלה בגידולם וחינוכם של נכדיה היתומים בעזוז נעורים כאילו היו אלה ילדיה שלה והיא צעירה לימים. 

בין הנכדים בלט יחסה של הסבתא אל דוד. הוא היה ילד חמד כשאר אחיו, אך סבתו שכנראה ראתה את כישוריו יוצאי הדופן השקיעה בחינוכו באופן מיוחד. יומם ולילה שיננה באוזניו על חשיבות לימוד הגמרא, חוזרת ומספרת לו סיפורי חז''ל שזכרה מבית אביה. כל יום בחזרתו מהחיידר התעניינה בלימודו, מה הספיק והאם הוא מרוצה, ואף הוציאה ממון רב מכיסה לבחור מבוגר שיחזור עמו על לימודו.

דוד הקטן שהרגיש באהבתה של סבתו החזיר לה בשקדנות מופלאה, עולה ומתעלה. אולם לא רק לימוד דרשה הסבתא מנכדיה ובראשם דוד, אלא אף יראת שמים טהורה מחדירה היתה הסבתא בילדים, עם סיפורי צדיקים מגדולי החסידות על הבעש"ט הק', המגיד ממעזריטש, ר' מנחם מנדל מקוצק, וכן אף מהגאון מווילנא ו'החפץ חיים' שעוד חי היה באותה תקופה. דיבוריה החמים נקלטו היטב בליו של דוד הקטן והוא הוסיף קדושה על קדושתו, מקצה עצמו ללימוד התורה הקדושה בלבד.

בעודו עול לימים, עוד קודם בר־מצווה, נשלח דוד הצעיר אל ישיבה ששכנה בעיר הסמוכה 'פולטוסק', שם התכונן לבנות את עתידו הרוחני והלימודי. הנוהג באותם ימים היה שבחורי הישיבה אוכלים 'ימים' אצל תושבי העיר, אולם דוד הקטן נקלע למבוכה. דודו שהיה אחראי עליו שלח אותו כל יום אל קרוב משפחה אחר בשם נובומינסקי, ואלה כאמור היו רבים מאוד, ופעם אחר פעם פלטו קרובי המשפחה "מדוע הגעת אלינו דווקא והלוא נובומינסקי יש הרבה". דוד, הצורב הצעיר שקצה נפשו בלחם חסד הניתן בצרות עין, גמר אומר להרחיק נדוד לבקש ישיבה הרחק מביתו אשר בפולטוסק. לאחר תקופה מצא מקומו בעיירה קטנה השוכנת בסמוך לעיר ואם בישראל 'ביאלסטוק', המרוחקת כמאתיים קילומטרים מביתו, מרחק עצום בימיהם ימי הסוס והעגלה, שם ישב ושקד על לימודו ומקיים בגופו "דרכה של תורה".

בהגיעו למצוות הואיל אביו ר' הערש־נוטע להתפנות מעיסוקיו ולהרחיק עד מקום מושבו של בנו. לפנות בוקר יצאו שניהם אל המקווה ואחר־כך הניח האב את התפילין החדשות לבנו. בתום התפילה הוציא אביו בקבוק משקה וצרור מזונות ובזה נחתם יום ה'בר מצווה'. אביו שב מיד לעסקיו ואילו דוד חזר לחבוש בשקדנות את ספסלי בית המדרש כמו היה זה יום ככל הימים. 

לאחר זמן התקבל הבחור דוד לישיבת נובהרדוק אשר שמה הלך לפניה בעיר 'ביאלסטוק', שם עשה חיל, עולה ומתעלה בלימוד התורה הקדושה, כשעמו חברו וידיד נפשו עוד מעירו 'פולטוסק' ה"ה הרה"ח רבי משה בורשטיין. כראש הישיבה באותה תקופה כיהן רבי אברהם יפה'ן. בין הצורבים אשר למדו כתף אל כתף עם ר' דוד ניתן למנות את ר' בן־ציון ברוך, לימים ראש ישיבת נובהרדוק בירושלים, וכן את ר' מאיר סגל ששימש כר"מ בישיבת 'תפארת ישראל' בחיפה. 

ר' צבי נתן גרנות מביא ביומנו את דברי אביו על הדרך בה נתפסת נובהרדוק כיום: "מאבא לא שמעתי סיפורים מוזרים על נובהרדוק המהלכים בעולם הישיבות, כמו על בחורים שרצו לשבור את תאוות היצר או לגרום לעצמם להיות בטלים ומבוטלים ולשם כך נכנסו לבית מרקחת וביקשו לקנות מסמרים, או לחתוך במעילים וללבשם הפוך (צד הפנימי כלפי חוץ). אך כשהיה פוגש מי מידידיו מאותו הזמן והם העלו זיכרונות מהישיבה, אזי דוק של דמעה בצבץ בקצה עינו, ותמיד הגיעו לאיזה תוספות שעדיין לא פתרו אותו וכיו"ב".    

ביום מן הימים, בעוד ר' דוד שוקד על לימודו הגיע אורח מעיר הולדתו, עלם צעיר כבן שבע־עשרה. העלם התברר כאחיו הקטן של ר' דוד, אליעזר, שהספיק לגדול בינתיים והרחיק עד ביאלסטוק בשליחות דחופה מאביו ר' הערש־נוטע. "על ר' דוד לעזוב מיד הכל ולברוח לכיוון ארץ־ישראל", היה המסר שבפיו. ר' דוד קיבל מיד את ציווי אביו ללא פקפוק, ותיכף ביקש מאחיו אליעזר להצטרף עמו אל המסע לארץ־ישראל, בו רב הנסתר על הגלוי, הלוא יוכלו הם להיות לעזר אחד לשני. אך האח הצעיר סירב, לא ציוה אביו אלא על ר' דוד לבדו ואילו הצעיר מעדיף להישאר ולסייע ככל שיוכל להישרדות משפחתם בעתות מצוק שכאלו.

ר' דוד סבר וקיבל, אולם על־אף מרצו וכוונתו לצאת מיד לדרך החלה לצוץ התנגדות עזה לרעיון מצד רעייתו והוריה. ר' דוד ישב אתם בניסיון לשכנעם, להסביר את חומרת המצב וכובד הסיכונים, אך הם כרוב יהודי אירופה באותה תקופה העדיפו להאמין כי מלחמה היא ככל המלחמות, וכיהודים עליהם לכופף את ראשם עד יעבור זעם ולא להיתפס לחיפזון מיותר ולצאת אל דרך רצופה סכנות. אך ר' דוד, שחזקה הייתה עליו הוראת אביו, גמר בלבו לצאת לדרך למרות הכל. הוחלט כי רעייתו מינדל תישאר בבית הוריה, בעוד הוא ייצא אל ארץ־ישראל ולאחר המלחמה ישובו ויתאחדו.

ר' דוד החל לארוז מעט מיטלטלין, תפילין וכמה ספרים, וכבר באותו ערב שילם למבריח שיצרפו לקבוצה שעושה דרכה פנימה אל מזרח רוסיה. במהלך אותו לילה לנו חברי הקבוצה ברפת המבריח, ולפנות בוקר עוד בטרם עלו צפרירי חמה עלתה הקבוצה על מעבורת רעועה, שהייתה אמורה להעביר את הקבוצה אל צדו השני של נהר הבוג. רוחב הנהר באותו מקום בו חצו עמד על ארבעה קילומטרים, מרחק רב למעבורת רעועה. 

יותר מכל היה הפחד מהתגלות על־ידי משמר גרמני. ואכן מאשר יגורו בא, משמר גרמני צץ לפתע מהחשכה. קשה היה להאמין כי הם נחשפו ב'מקרה'. המבריח גוי ערל שקיבל את כספו מראש אף יצר קשר עם הגרמנים להסגיר את קבוצתו וכך הרוויח פעמיים בלילה אחד. קבוצת היהודים ובתוכם ר' דוד הוחזרו בגסות לגדות נהר הבוג תחת משמר גרמני כבד. קשורים בידיהם ורגליהם נלקחה הקבוצה לעיר, ולקראת ערב נכלאה בבית, שם הותרו מכבליהם והותר להם להתרחץ ולנוח בעוד שומרים גרמנים שומרים צעדיהם בתורנות. ר' דוד, שחיכה לשעת כושר, חמק מעינו של השומר, מטפס בידיו על קורות הבית, עולה אל הגג, וכך בדרך נס הצליח למלט עצמו מציפורני הנאצים.

ר' דוד דבוק במטרתו שב מיד אל נהר הבוג לחפש מבריח אחר, אך הפעם רק חצי מהסכום העביר לידיו של המבריח, את החצי השני - כך סוכם - יקבל בצדו השני של הנהר. הדרך שלא במפתיע עברה לה הפעם בשלום, ור' דוד מצא את עצמו לראשונה ברוסיה. ר' דוד שהיה איש עשיה ולא חפץ בלחם חסד הצטרף לקולחוז האזורי, כשהרעיון היה שכולם עובדים בשביל כולם. הסידור התאים מאוד לר' דוד, שהיה בטוח שכבר תבוא המלחמה לקצה ויחזור ויתאחד עם משפחתו המחכה לו מעבר לנהר. אך "יושב בשמים ישחק"... הרוסים, מתוך חשש ממרגלים, העבירו את כל הפליטים מאזור הגבולות הרגיש אל כיוון מזרח רוסיה, שם נועדו הפליטים לעבודות פרך למען המעצמה הרוסית.

לאחר כמה תחנות באזור הרי אורל נשלחו הפליטים דרומה לכיוון מרכז רוסיה האסייתית, שם סייעה יד ההשגחה בידו והוא שובץ לעבוד במפעל מזון מרכזי, שאף כלל מטבח ומאפיה. ממקום זה היטיב לסייע לאחיו היהודים תוך הסתכנות ומסירות נפש מרובה. אך ימיו הטובים במקום באו אל קצם מוקדם מהצפוי. בהחלטה מגבוה הועבר למקום הנורא ממוות - 'צפון סיביר', שם צורף לגדוד הרכבות. תפקידם היה לתקן ולהתקין פסי רכבת חדשים, וכל זה בתנאי מזג אוויר שאינם אנושיים בכל קנה מידה, אם זה בחורף כשלושים עד ארבעים מעלות אל מתחת האפס ובקיץ כארבעים מעלות חום.

ר' דוד שהה בגיהינום של קרח זה קרוב לשלוש שנים, כשבין העבודות שהוטלו עליו הייתה אף כריתת עצים לעבודות וחימום המחנה, עבודה קשה ומסוכנת הדורשת מיומנות רבה. עם זאת, אף בתוככי המחנה שרצו סכנות בדמות חיות אדם - היו אלה כורים אוקראינים, קשוחים ופראים ואבוי למי שיעלה את חמתם. בין כל אלו תחת משטר קומוניסטי קפדני ר' דוד נלחם על חייו ויהדותו ללא ליאות והיווה דוגמה לגבורה יהודית ולצביון תורני מהלך, ועם זאת איש מעש שאינו בוחל בעבודה קשה למען אחיו היהודים. שמירת השבת גם הייתה למופת. ר' דוד עשה כל אשר לאל ידו על־מנת לא להגיע לחילול שבת, וכשכלו כל הקיצין בגאונות הלכתית הפך כל דאורייתא ללאו דרבנן העדיף בפיקוח נפש. 

הרעב בסיביר היה נורא. בכל תחילת חודש חילקה הנהלת המחנה כרטיס שהכיל שלושים מנות לחם למשך החודש, מנה ליום. כל מנה הכילה כמות זעומה של 800 גרם לחם. הרעב הקשה הטריף את מוחם של אסירי המחנה, וכך קרה שלא אחת בזבזו האסירים ברעבונם חלק גדול מכרטיסם בפעם אחת. את חומרת הטעות חשו היטב לקראת סוף החודש, או אז היה עליהם לחפש את מזונם ביערות סיביר תוך סכנת מוות מקיפאון או אכילת צמח רעיל. 

אורה של ברסלב פגש את ר' דוד אפילו שם בקרח הנורא, שם פגש דמות פלאית ומסתורית כפי שמספר בנו ביומן: ''יום אחד בעת שוטטו ביער, שמע לפתע שירים של חסידי ברסלב. בהתקרבו לכיוון המקום מצא בקתה של שומר יערות, ובבקתה יהודי בשם ר' נחמן רובנוב, שלימד ילדי ישראל יידישקייט בעיירת מגוריו, והרוסים הגלוהו לסיביר, למחנה עבודת פרך ששכן ליד הבטליון (גדוד צבאי) באותו הזמן. ר' נחמן נהג במחנה עבודות הפרך כמו דוד המלך אצל אכיש, והמפקחים עליו החליטו שהוא 'משוגע עם קבלות', והכניסוהו לבקתה בקצה המחנה. הוא נפטר מעבודות הפרך, אך קיבל מזון 400 גרם לחם ליום במקום 800 גרם, ודי היה לו בכך, הוא המשיך לעבוד את בוראו בתנאים הקשים ביותר.

"לר' נחמן נודע שבין היהודים בבטליון יש זוג תפילין, ויום אחד הוא הגיע לצריף בו שכן אותו יהודי, שמו חיים שפירא (המפורסם בספרו 'לך לך בני'), העיר אותו וביקש להניח את תפיליו. חיים שאלו איך הצליח לצאת ממחנהו ואיך הוא מסתכן? הרי אם יגלו זאת יהרגוהו מידית! אבל הוא האיץ בחיים לצאת משק השינה ונכנס במקומו להניח תפילין. בחוץ עמד שומר רוסי על גבי סוס, והתברר שנחמן שיחד את השומר הרוסי במנת הלחם השבועית שלו, והוא הסכים ללוות אותו לצריף ולחכות לו זמן קצר שיניח תפילין. וממה תשבע נפשו ר' נחמן? הוא כבר היה רגיל לרעוב ימים רבים, ולהסתפק בפטריות ובפירות יער סיביריים".

יום אחד נשלח ר' דוד בפקודת מפקד המחנה לשליחות כלשהי. בדרכו נתקל באסיר אוזבקיסטני רעב שנשען בגבו על הקיר כשכל גופו משווע למעט מזון. ר' דוד שלבו היהודי התמלא רחמים, פרס ממנת הלחם הזערורית שלו לפיו של הגוי, זה האחרון התאושש קמעה ור' דוד המשיך בדרכו. לאחר כמה רגעים הבחין כי הגיע הגוי אל שערי מוות, ומיד הבהילו ר' דוד אל מרפאת המחנה שם לא עבר זמן והגוי נפח את נשמתו.

לאחר מותו נקרא ר' דוד אל המרפאה משום שחוק היה במחנות סיביר: במות אסיר ואין למת קרובים, האדם האחרון שסייע למת יורש את חפצי המת ומיטלטליו. אולם בכניסתו למרפאה נדהם לראות את האחות מחטטת בכיסי המת. בראותה את ר' דוד תופס אותה בקלקלתה החלה לצעוק ולהרעים בקולה שיצא, אך ר' דוד התעקש ובסוף זכה בבגדיו של הגוי ושארית ארנקו, שכן את המזומנים גנבה לעצמה אותה מרשעת. ר' דוד פנה לבחון את אשר נפל בחלקו והנה בארנק אוצר בלום כרטיס רכבת לאוזבקיסטן. 

במצבם של אסירי מחנות העבודה, כרטיס רכבת היווה את השער אל החופש. לברוח מגדרות המחנה לא הייתה בעיה, אך לאן? זו הייתה השאלה. בתנאים הסיביריים שהייה מחוץ למחנה ללא מטרה וברגל, פירושה מוות בטוח, אך ברכבת ניתן לברוח הרחק מבלי להותיר עקבות.

ר' דוד החל להתכונן לבריחה. בסוד העניינים הובאו רק אחיו היהודים, שאף גייסו עבורו מנת לחם מוגדלת. עמדו לר' דוד כמה חלופות בריחה - האחת נסיעה עד לרוסיה האסייתית, שם התנאים טובים מבחינת אקלים ופיקוח אך דמותו הפולנית תבלוט ביותר, ובהתחשב בעובדה שעתיד להיות אז אסיר נמלט ודאי יוסגר מיד לידי השלטונות. הייתה גם אפשרות להעמיק לכיוון רוסיה האירופית, אך שם התחוללה עיקר המלחמה עם הרוגים בכל פינה וחיילים רוסים המפטרלים ברחובות.                          

לאחר ששקל ר' דוד היטב את הדברים עלה במוחו רעיון – להמשיך הלאה לכיוון מזרח רוסיה. הבדיקות לאורך מסלול זה לעומק סיביר וכן יפן וסין היו רפות, שכן יעדים אלה לא נחשבו כיעד לריגול הברחה או בריחה, ועל כן החליט ר' דוד לעלות על הרכבת הראשונה לכיוון מזרח רוסיה.

בימים בהם חיכה לבואה של הרכבת התחכם ר' דוד והצמיד תפוח אדמה לרגלו הימנית, מה שגרם לרגלו להתנפח ולהאדים. טריק זה, שהיה ידוע בקרב המחנה ונועד להוציא אישור לכמה ימי מחלה מרופא המחנה, סיפק הפעם לר' דוד כמה ימי חסד בהם לא יתמה איש להיעדרותו משורות העובדים, שבחסותם ירחיק לברוח מזרחה. לאחר ארבעה ימים בתום ימי מחלתו החלו החיפושים אחריו, הרוסים הזועמים הפנו את כוחותיהם מערבה ודרומה, אך לכיוון מזרח לא העלו בדעתם לחפשו.

לאחר נסיעה כבת שבועיים הגיעה הרכבת לתחנה בסמוך למחנה עבודה בסיביר המזרחית־צפונית, כמאה קילומטרים מים הקרח הצפוני. הממונה על תחנה זו היה יהודי מבוגר כבן שישים, ובראותו את ר' דוד לחש על אוזנו שבזמן הקרוב עומדת לעבור רכבת אספקה עמוסה מזון וציוד לכיוון הגבול הטיבטי יפני, שהצטרפה לצדה של גרמניה ופתחה חזית מלחמה אל מול הרוסים. רכבת אספקה זו יועדה אל החיילים הרוסים בחזית.

ר' דוד סבר וקיבל, ירד מהרכבת והמתין לבואה של הרכבת הבאה לכיוון הגבול הטיבטי, לאחר זמן הגיעה הרכבת ובעודה עוצרת להעלאת והורדת סחורה חמק לו ר' דוד לקרון אספקה שהיה עמוס ארגזי פירות וירקות. ר' דוד התחפר בין ערימות הארגזים, מוצא לעצמו מקום מסתור מרווח. מקום המסתור ושפע המזון היוו בשבילו גן עדן בהתגלמותו, ביחס לתנאים בהם הורגל בשנות הייסורים האיומות מהם נמלט. 

לאחר זמן נסיעה ארוך עצרה הרכבת בתחנת הגבול הטיבטי. ר' דוד שחשקה נפשו להמשיך הלאה ולחונן את עפרה של ארץ־ישראל, חיפש את הדרך בה יוכל להמשיך במסעו. אדהכי והכי הגיעה שמועה לאוזניו כי צבאו של 'אנדרס', כוח כיבוש פולני מאומן היטב, מחפש לגייס חיילים חדשים לשורותיו. 

ר' דוד ששמע על כך, וכן על מסלול המסע אותו טווה הגנרל אנדרס, הגיע לכוזר על־מנת להצטרף לשורות החיילים. מסלול החיילים יועד לעבור דרך פרס היא איראן, ומשם להמשיך אל המזרח התיכון, לחצות אותו ומיד לצאת אל החזית הבאה באיטליה. עבור היהודים הייתה זו הזדמנות פז לצאת מגבולות ברית המועצות ולקבוע יתד בארץ־ישראל. אך אנשי הצבא הפולני, שידעו זאת, עשו כל אשר לאל ידם שלא לקבל יהודים לשורותיהם. אך בלחץ מדינות העולם ובראשם ארצות הברית אולץ הגנרל 'ולדיסלב אנדרס' לקבל לשורותיו לוחמים יהודים, חלקם אף מלווים בבני משפחותיהם, אלה התקבלו בצמצום רב ולאחר דחיות רבות.

רצתה ההשגחה ובנס בין המגויסים החדשים התקבל אף ר' דוד אל הגדוד הפולני העושה דרכו אל פרס בואכה ארץ־ישראל. לאחר טלטולים רבים הגיע הגדוד אל קו הרכבות איראן־צמח (סמח) לאחר נסיעה קצרה מלאה בהשתוקקות וכיסופין, שהרי לא פשוטה היא הגעה לארץ הקודש ליהודי כר' דוד שנספג בדברי רביה"ק בגדולתה ומעלתה של ארץ־ישראל.

הרכבת אמורה הייתה לעצור עצירת ביניים קצרה בתחנת צמח (סמח) אשר לדרומה של הכינרת ומיד להמשיך בדרכה אל נמל חיפה, ומשם לכיוון אירופה אל החזית האיטלקית, אולם ליהודים היו תכניות שונות במקצת... מה להם ולחזית פולין־איטליה מאחר ונמצאים הם בביתם הטבעי, על כן נקשר קשר בין ארגונים יהודים שידעו על החיילים היהודים בצבא 'אנדרס' לבין יהודים תושבים חוקיים בארץ־ישראל. 

אלה האחרונים חיכו לעצירת הרכבת בתחנת צמח כשתעודותיהם בכיס מעיליהם. בעצירת הרכבת מיהרו התושבים לעלות אל הרכבת ולהחליף מעיליהם במעילי החיילים היהודים – החיילים מיהרו לקפוץ מן הרכבת ולהיטמע בין האזרחים ובקיבוצים הרבים באזור כשהתעודות מספקות להם הוכחת אזרחות מול כל משמר בריטי מזדמן – בעוד התושבים ברכבת בתחנת חיפה חושפים זהותם האמתית למגינת לב הבריטים והפולנים כאחד. עונש ממשי לא ניתן היה לתת להם ואלה שוחררו לביתם. 

ר' דוד נכלל ב'מחטף' זה וחמק מן הרכבת בתחנת 'תל א־שמאם', כך נקראה, היישר אל 'כפר יהושע', כפר קיבוצי חילוני לחלוטין ששכן בסמוך. את הלילה עשה ר' דוד ברפת בכפר. בבוקר בנץ החמה התעורר ר' דוד לקול מארחו תושב המקום שהחל את יומו בחליבת הפרות. ר' דוד בתמימותו הזכה שאלו ביידיש "מה עם תפילה"... ר' דוד שכוונתו הייתה להעיר על הקדמת העבודה לתפילת שחרית, הזדעזע לתשובתו המחוצפת של הקיבוצניק" "אתה עוד אוחז מהדברים האלה?". ר' דוד שהתחלחל מהזלזול הבוטה בקודשי ישראל זעק מנהמת לבו "הלחינם עברתי ושרדתי את הגרמנים, את סיביר, את הרוסים בתנאים כה קשים, לחינם נשארתי בודד מכל משפחתי ללא להחסיר יום אחד מהנחת תפילין, ללא פקפוק דל באלוקיי, וכל זה כדי שכאן בארץ־ישראל לא להניח תפילין?".

הקיבוצניק הבין לאן הרוח נושבת וכבר באותו היום הפנה את ר' דוד למושב הסמוך 'שדה יעקב'. מושב זה היה המושב הראשון של 'הפועל המזרחי' בארץ־ישראל, שם יכול היה ר' דוד למצוא מסגרת רוחנית מינימלית של מניינים ואף בית מדרש הפתוח לעתים.

ב'שדה יעקב' לן בלילות באסמו של אחד מיהודי המקום, יצחק בולקה שמו. במשך היום עבד בעבודות מזדמנות בין חקלאי המושב, כשכל העת היה עליו להסתתר משוטרים בריטיים העלולים לעצרו על שהייה בלתי חוקית. בעתות פנאי היה עולה אל ירושלים עיר הקודש שם היה שופך דמעות כמים בכותל המערבי, ומיד אץ אל העיר העתיקה אל חברו משכבר הימים ר' משה בורשטיין, וכן אל חסידי ברסלב דאז שרפי מעלה עמם זוכה היה להעמיק בתורת רביה"ק ולהעביר מעליו מעט מאותה חומריות, אבק דרכים ששאף בעל כורחו יום יום שעה שעה מאז עוזבו את ספסלי בית המדרש בפולין - ביניהם היו ר' שמואל שפירא, ר' יונה לבל, ר' שמואל צ'צ'יק, ועוד רבים אחרים.

בשנת תש"ח הכריז האו"ם על הקמת מדינת ישראל נגד הצבעת כל המדינות הערביות באזור, דבר שעורר את חמתן עד להשחית. הן כמנהג ישמעאל שלחו ידן מיד אל החרב. יהודים נרצחו ברחבי ארץ־ישראל וירדן החלה לפלוש בצבאה על־מנת להבטיח לעצמה שטחים מאדמות הארץ. עד שערי ירושלים הגיעו, כשתחת כיבושם יהודה ושומרון - "הגדה המערבית" בלשונם, אך כאן נתקלו בהתנגדות עזה.

לוחמי ירושלים, עם אספקת תחמושת דלילה עד לא קיימת, עמדו איתנים אל מול אחד מהצבאות הגדולים והחזקים במזרח התיכון, אך בתוככי השכונות פנימה המוות דפק בחלונות. פגזים שנחתו קטפו נשמות ילדים ומבוגרים ואט־אט אף הרעב החל לתת את סימניו המכוערים. כ־100 אלף תושבי העיר החלו לרעוב למוות, פצועים ונפוחי רעב שכבו ברחובות באין מזור, אספקת התרופות באה אל קצה, ובהידוק המצור המצב הלך והחמיר.

על מסירות נפשו אל מול מטחי וצלפי האויב של ר' דוד נכתבה עדות עלי גליון בספר 'כיסופין' על חייו ופועלו של ר' משה בורשטיין, ידידו הקרוב של ר' דוד: "ביום שישי י"ב באייר נשמעו שוב הפגזות קשות לעבר 'בתי מחסה'. המתים שנותרו בבית החולים 'משגב לדך' המתינו לקבורתם והעלו רקב וריח רע. מספרם עלה מיום ליום, אך במצב הקיים ריחפה סכנה לצאת מהבתים כדי להביאם לקבורת ישראל. 

"התושבים ביקשו בכל זאת לדעת את דבר ההלכה, שכן מנהג הוא בירושלים לקבור את המתים בו ביום, אך במצבם הקיים לא הייתה כל אפשרות להגיע להר הזיתים הסמוך. לעומת זאת, הם ידעו שאסור לקבור מתים בין החומות.

"הרבנים והעסקנים נאספו כדי לדון בצורך הדחוף להגיע לפתרון. ההחלטה שעלתה בידם הייתה שבאין ברירה יש לקבור את המתים מיד, אך הקבורה תהיה זמנית בלבד ובין החומות.

"ארונות קבורה נעשו בזריזות מלוחות עץ של הסוכות, והתושבים מ'בתי מחסה' יצאו למשימת קודש לקבור את המתים. ר' משה בורשטיין, ועמו ר' ראובן שפאנייער, ר' דוד נובומינסקי, ר' שמואל הורביץ והרב שלמה זלמן מן ההר נשאו את המתים תחת הפגזות קשות, ונהגו בכבוד הנפטרים ככל שהתאפשר במצב חרום זה. מכיון שהשבת עמדה בפתח, נעשה הטיפול במתים באופן מזורז ובתנאים הקשים תוך מסירות נפש של ממש''.

אך למרות התדרדרות המצב והררי הגופות, לוחמי ירושלים לא אבו להיכנע. לדידם, מלחמה זו מלחמה ועד מוות היא. רבני ירושלים שראו את הסבל ברחובות ירושלים, את ריבוי הנופלים מרעב ומפגזי האויב, החליטו שהגיעו מים עד נפש. בהחלטה פה אחד יצאו הרבנים בשורה אחת עם דגל לבן בידיהם – הם ותושבי ירושלים נכנעים, ענין הוא של פיקוח נפש הדוחה את הכל!

מכאן ר' דוד ורעייתו החלו לחשב דרכם הלאה. ר' דוד עדיין חשק לחזור למושב 'שדה יעקב', אותה פינת אלוקים שקטה שכה למד לאהוב. הפעם מאורעות המלחמה בירושלים ריככו את דעתה של רעייתו, כך שהסכימה להצעתו החוזרת של ר' דוד לבנות ביתם מחדש במושב 'שדה יעקב'. חיש הועמסו המיטלטלין על משאית, שעשתה את דרכה אל מושב 'שדה יעקב', שם רכש בכספו צריף קטן בקצה המושב. ילדיו שהורגלו לנופי ירושלים הוקסמו מן היופי הגלילי שאפף את המושב השלו, המשפחה בלטה על רקע בני המושב הוותיקים, הילדים היו מעוטרים בפאות והאב בזקן, וכל הליכותיהם כדרך היישוב הישן בירושלים.  

התקופה הייתה תקופת רעב קשה – 'תקופת הצנע'. הכל סבב על נקודות ונקודות אלו הרי הן אוכל לילדים, וביתו של ר' דוד אף הוא נגע בו הקושי, אך במקום לרכוש פרות ולהתחיל להקים משק עבד ר' דוד במחסן התערובות. 

הקרבה זו היוותה את החיץ הרוחני עבור בניו כפי שמביא בנו ביומן: ''אבא הסביר לי לימים, כי יכול היה לרכוש פרות ולפרוח כמו כל המושבניקים שהתעשרו, אלא שראה שבמשקים כשיש לחץ עונתי (ובאיזו יחידת משק אין לחץ עונתי?) קוראים לבנים שלומדים בישיבות לעזרה במשק, והללו לאט לאט עוזבים את התורה, ואבא לא רצה שבניו יעזבו את הישיבה...".

 בישיבה בה למד בנו שימש כמגיד שיעור ר' מאיר בריסקע'ר, שנודע בחריפותו הלמדנית. ר' צבי נתן מוסיף ביומנו על הקשר המפתיע שהתגלה בן ר' מאיר לאביו ר' דוד: ''ר' מאיר לא סבל הפרעות והוצאותיו מהריכוז, עד־כדי־כך שפעם נכנס לשיעור אביו של המדריך בפנימייה וביקש לשמוע דברי תורה, ור' מאיר ביקשו לצאת כי זה מפריע לריכוז, ויום אחד הופיע אבא שלי לסדר דבר־מה במזכירות ועלה לשיעור של ר' מאיר. הוא עמד בפתח החדר, ושניהם מסתכלים זה בזה, ואז זיהו את עצמם - ר' דוד פולטוסקער ור' מאיר בריסקער נפלו בזרועות זה בזה, ור' מאיר הזמינו לשבת לידו, והשיעור נמשך כששניהם כל־כך שקועים בסוגיה וכלל לא מבחינים בילדים שסביבם, ממש כמו בלימודיהם בנובהרדוק 30 שנה אחורה.

"עד אז אבא לא קישר את הר"מ של בנו ר' מאיר סגל לחברו מנובהרדוק, והרב סגל לא ידע שר' דוד נובומינסקי הוא פולטוסקער, כי בישיבות בליטא הבחורים נקראו על שם עיירת מוצאם. אני זוכר את חבריי לכיתה מברכים אותי שאביא את אבי לעתים מזומנות, כי הלחץ של הרב סגל ביום זה פחת מהם בהרבה.

"ובאמת התקדמתי אצל הרב סגל כי למדנו בשיטה דומה מאוד לאבא, וגם כי התבגרתי, ומני אז מסוגל הייתי להבין שיעור בסדר שקדם לשיעור".

בין לבין בזעיר אנפין החל ר' דוד להיטמע בנוף המושב, הוא הקים לול תרנגולים ואף חלקת ירק שהקלה במעט על הנטל המשפחתי, ועם זאת היווה דמות רוחנית כמעט יחידה במושב 'שדה יעקב'. בכל עת שלא היה בעבודתו ראוהו גוחן על גמרא ופיו משנן הוויות אביי ורבא. 

בחורי המושב נמשכו לר' דוד שמיד היה מושיבם אל מול גמרא, שואלם. בוחנם. ואף מכניסם בעומקם של דברים. וכל זה ללא בקשה או לחילופין הסכמה לקבל שכר. הדבר נשגב מבינתו היאך אפשר לקבל שכר על לימוד תורה?! 

עדות אישית על פועלו של ר' דוד בקרב בחורי מושב 'שדה יעקב' שופך בנו ביומנו: ''אבא מרי ר' דוד קיים כפשוטו 'ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך'. לא עניין אותו בעולם הזה אך ורק הגמרא. כל מי שהכיר אותו בעבודתו במחסן התערובת במושב ידע כי 'ר' דוד מדבר בגמרא' - לפנות בוקר לימוד גמרא, בין מנחה למעריב ואחרי מעריב דף יומי, ובשבי הירדני... הוא מלמד מסכתות הכי קשות אחרי יום עבודה מפרך, ומעולם לא נטל שכר על לימודיו לאחרים, בכל השנים ובכל המצבים. זוכרני כשפתחו את הישיבה בשדה יעקב, בשנותיה הראשונות ישבו הבחורים בבית הכנסת של המושב עד שבנו להם בניין משלהם, ופעמים רבות אבא ישב ולמד אחה"צ וכן בערב ונערי הישיבה נמשכו אליו והציגו לו שאלות והוא למד עמם. הוא מאוד אהב את זה, ולהם היו שאלות, והם אמרו לו שהוא מסביר יותר טוב מהרבי שלהם".

כחסיד ברסלב האפוי בעומק לבבו של רביה"ק, כוסף היה ר' דוד כל ימיו להגיע אל ציונו הק' ציון המצוינת – אומן, אך במשך ימיו סגורה ומסוגרת הייתה הדרך מאחורי מסך הברזל, ומשכך הצטרף מדי שנה בשנה אל הקיבוץ הברסלבאי במירון, יושב כתף אל כתף בין חבריו מירושלים העתיקה, ואש לבבו אשר הובערה עשרות שנים אחורה מאותו 'בית מדרש' נידח בביאלסטוק חזרה והופיעה מפעמת כבתחילה. בוער היה ר' דוד בתפילות ראש השנה, מבקש להכיל עוד מאורות החג למשך השנה רוויית החומר.

בין באי מירון דמויות רבות, ובין ענקי ברסלב היו אף מקורבים חדשים וכן חסידים מחסידויות אחרות שבאו לרוות מעט מן הלהט ותפילות הלהבה שבמניין אנ"ש ביומא דדינא ראש השנה.

ר' דוד שאיש עשיה ועמל היה העדיף להמשיך ולעמול תורה ועבודה במושב 'שדה יעקב', אך בראותם את החילון המזורז רח"ל שפשה בדור הצעיר של 'שדה יעקב' הבינו כי אך בירושלים בשכונות היישוב הישן יוכלו הילדים לגדול בחממת אידישקייט אמתית.

שנותיו האחרונות של ר' דוד במושב לוטות בערפל. הוא המשיך לתפעל את ביתו ובעבודתו במחסני התערובת, ובין לבין עשה ככל שיכול היה לדבר על לבם של בחורי המושב ולמשכם אל לימוד התורה, אך ללא הועיל.

לאחר יציאתו לפנסיה עבר ר' דוד לשבע שנים רצופות של לימוד ועבודה בירושלים, כדוגמת דור הקדושים אשר הועלה ונשרף חיים. החומר לא היה לו למחסום כי אם לכלי, כשכאבו, סבלו וקרוביו שהיו ואינם, מהדהדים בראשו את קריאת רביה"ק להתדבק בזיכרון עלמא דאתי.

על שנותיו האחרונות בירושלים מספר בראיון ל'ניצוצות' חתנו הרה"ח רבי יהושע דב רובינשטיין: "ר' דוד עצמו המעיט מאוד לדבר", מחייך הרב רובינשטיין, "אך משפט שגור היה לו לכל מי שעבר לידו בשול: 'קום לערן א שטיקל גמרא', זה בער בו.

"מבוקר ועד לילה יושב היה בפינתו הקבועה והוגה בתורה, כשבין לבין הצטרף לשיעורים בספרי רביה"ק, כשבכל לילה היה מצטרף לאחר ערבית להסעה מאורגנת להתבודדות בהרים מסביב לירושלים היכן שהיום בנויה שכונת רמות".

החסיד המופלא ר' דוד נובומינסקי נפטר לבית עולמו בעיצומם של ימי החג, כ' ניסן תשמ"ב, ומנוחתו כבוד בהר הזיתים – ת.נ.צ.ב.ה.