הוא מטלטל את זרועותיו אנה ואנה, כאילו כדי לכבוש להן דרך סלולה בעולם הכיסופים הסוער והבוער בו אש תמיד. הוא עוצם את עיניו בדבקות, והווייתו כולה נסחפת לתנועה טמירה של כיסופים והמיה. תנועה של 'רצוא' שאינה יודעת 'שוב'. 

תנועה הזו, המוכרת כל־כך, המאפיינת אותו בעמדו מול אלפי מבקשי פניו, לא משה ממנו גם כאן, בהיכלו שלו, מוקף בקומץ נבחר של יחידים. עטוף בטלית, עטור בתפילין, כל יום כל היום. ראשו אחוז שרעפים ודיבורו קולח כנחל נובע. ידו אוחזת בעט. מדי פעם הוא חש צורך לבטא סימולטנית את הדברים היוצאים מפיו גם בכתב, על פני גיליונות צהובים, ארוכים, של בלוקים המונחים לפניו, בתוך ערימת ספרי קודש פתוחים וסגורים. זהו סימן ההיכר שלו. הספרים הללו הם משוש חייו וערימתם המתגבהת בכל חלקי הש"ס. זהו המצב התמידי שלו. בכל אשר ילך, גם לשם יישאו גבאיו את הסלים עמוסי ספרי הקודש מכל חלקי התורה.

הדברים יוצאים מפיו כשמראי מקומות מדויקים נלווים אליהם. מראי־המקומות מאומתים על ידו ברגע כמימריה: "הנה זה כאן", הוא יורה כגיצי אש, על המקום, בגמרא, בתנ"ך, בראשונים ובאחרונים, בהצביעו על העמוד המדויק. הנהרה לא משה מפניו לרגע, גם כשהוא רוכן ומצטט מתוך הכתובים.

מהירות דיבורו, מעוף הלך החשיבה שלו – מגביהים את השואלים למחוזות טמירים. אווירה של רוממות עוטפת ואופפת את החדר הקטן. רבי אליעזר שועט בעקבות רוחו הגדולה. גבוה מעל גבוה. מהפסוק אל המשנה, ממנה אל הגמרא, וממנה אל דברי שרפי הראשונים, מהם אל הזוהר, אל תיקוני הזוהר, אל דברי האר"י הקדוש וחוזר חלילה. בקיאותו ועמקנותו מדהימים והררי גיליונות צהובים כתובים בכתב ידו הצפוף בחידושי תורה ממלאים את השולחן.

קשה לעקוב אחר המעוף. המוחין, היקוד. הדברים הולכים ונשזרים זה בזה, הולכים ומתפתלים זה בזה. כל טבעת פותחת חוליה חדשה המתפתלת וסוללת לה נתיב חדש ב'מהלך' הנרקם זה עתה.

שעת בין ערביים של אחד מימי השבוע הראשון של חודש טבת, בחוץ יהום הסער והגשם על פני האדמה ובבית פנימה דממה חרישית. בחדר לפנים מחדר, לא לפני שחצית מבוא, אולם כניסה, פרוזדור ועוד חדר ופרוזדור, אחר תריס מוסט, מקדמת את פנינו דמותו של הגאון הגדול הצדיק רבי אליעזר ברלנד, מנהיגם הרוחני הנערץ של רבבות אנ"ש חסידי ברסלב.

מקום אני מחפש?
תורה אני מבקש! 

רבי אליעזר מדבר... כל עוד רוח חיים ותחייה באפו, היו השוועה והכמיהה לנפְשיוּת – נתח חי ומדמם מאישיותו של רבי אליעזר. היו ועודם. משך עשרות משנותיו עסק בחיפוש וביקוש. וכמו בכל סעיף בחייו נעשו הדברים ברעש גדול. ללא מעצור. ללא חשש. עד הקצה האחרון. כבר בנעוריו כשהגיע לישיבת 'כנסת חזקיהו' ב'כפר חסידים', היה זה בעיצומו של מסע ה'ביקוש' שלו. בלב לבה של שעיטתו. היה זה עדיין בימים שרבי אלי' לופיאן פיאר את הישיבה. הוא נכנס למשרדי ההנהלה וביקש להתקבל.

"אין מקום בישיבה", אומרים לו בהנהלה. מזדעזע רבי אליעזר מרדידות הגישה: "מקום אני מחפש לי? מקום?! וכי מי מבקש לו 'מקום' בעולם השפל? ללמוד תורה אני מבקש! ללמוד את תורת ה' יתברך אני מבקש!!!". ה'ביקוש' בער בו ללא הרף. הוא חיפש לו מקום בוויז'ניץ, חיפש בבריסק, חיפש בעולם התורה הממוסד של בני ברק. ולכל מקום שפנה אליו – פסעה איתו בקשת־השלמות. הייקוב הדין. ולכל מקום הביא עימו את סערותיו – אש תוקד לא תכבה.

גם כשישב בבריסק, סיגל לעצמו להרגיש בכל דקה מ־24 שעות היממה את ה' יתברך. במלוא חושיו. הוא סיגל לעצמו את ציור שם הוי"ה בידיו. הנהגה ממנה לא מש עד עצם היום הזה. על הספר בו הוא לומד, על עמוד התפילה בו מתפלל, על האוחז בידו עת הוא רוקד. הוא חקק אותן על כרטיסיות ספריו, וחקק אותן בעיקר בסבך העצום, הבלתי נדלה, של מבואותיה ונפתוליה של נפשו הגדולה.

דבר לא עצר בו ודבר לא האט את מרוצת הביקוש שלו. רבי אליעזר פוסע תמיד עד הקצה ממש.

בבכי שלך כבר פעלת!

אור קורן מפניו של רבי אליעזר כשבפתח נראית דמותו של הרה"ח רבי נחמן רוזנטל שליט"א ולמראה פניו אוחזת התרגשות יתירה ברבי אליעזר בהפטירו, "כל תלמידיי הם הבנים שלו, הוא זה שהטעימני לראשונה מהאור הגנוז של הנחל נובע". אנו מרהיבים עוז ומבקשים לשמוע, לראשונה, מפי רבי אליעזר, על הדרך המופלאה אותה עשה עד שנקשרה נפשו לדרכה של ברסלב.

"האמת היא", פותח רבי אליעזר בגילוי לב נדיר, "שהייתי רחוק מברסלב כרחוק מזרח ממערב. הייתי בריסקער. למדתי בכולל וולאז'ין בבני ברק. כל הליכותיי היו כשל בריסקער לכל דבר ועניין. הייתי מנפה בעצמי את הקמח שממנו הכנתי את פת הלחם שלי. הייתי שוחט בעצמי את התרנגול שאת בשרו אכלתי.

"לא היה לי קשר לא לתורת החסידות ולא לתורתו של רבי נחמן", שח רבי אליעזר, וחושף, זו הפעם הראשונה, את הדרך המופלאה, המטלטלת שאותה עשה, בארץ לא זרועה עד שנמסכה בדמו, בעורקיו, בכל הווייתו, דרכה של ברסלב והתקשרות לרבי נחמן ותורתו.

"באותם ימים", מספר רבי אליעזר, "הייתה רעייתי הרבנית מורה לספרות. ואיזה סיפורים הייתה מספרת לתלמידותיה? סיפורים של רבי נחמן מברסלב. כמורה מקצועית הסתובבה בין הכיתות השונות והשפעתה הייתה גדולה. עם הזמן הושפעו התלמידות, והחלו לשנן במרץ סיפורים על רבי נחמן, דברי תורה שלו. דבריה של המורה הילכו עליהן קסם.

"ביום מן הימים נקראה לחדר המנהל שנזף בה. 'הפכת את המוסד כולו לברסלב, קירבת את כל התלמידות לחסידות ברסלב!'. הוא הורה לה לחדול מכך לאלתר והבהיר לה כי אם לא תעשה כן, יהיה עליו לפטרה משורות המוסד.

"באותו יום היא שבה הביתה וסיפרה לי הכול בדמעות שליש. היא כל כך בכתה עד שפסקתי ואמרתי לה: בבכי שלך כבר פעלת. התייצבי וראי את ישועת ה'. הייתי משוכנע בכך, וכך אכן נהיה. ביום ראשון, כשהתייצבה בשערי המוסד, נקראה לחדר המנהל. היא הייתה משוכנעת כי הוא עומד לממש את איומו, אך במקום זאת, נופף בידיו במכתב מיוחד שהגיע ממשרד החינוך. במכתב נאמר כי יש לשלב מעתה בשיעורי הספרות סיפורים מדמויות שונות, ובמרכזן סיפורי רבי נחמן מברסלב.

"זאת הייתה הפעולה שפעל הבכי שלה", משוכנע רבי אליעזר, למרות שדרכו שלו הייתה שונה לחלוטין באותם ימים. "היינו אז זוג צעיר. לקראת יום הולדתי, הבעתי את רצוני כי תרכוש עבורי מהדורת כיס של כל ספרי רבי נחמן מברסלב.

פורים כיום הכיפורים

על המפנה שקרה מספר מרחיב הרה"ח רבי נחמן רוזנטל שליט"א. לפני כמאה שנה הייתה תקנה בעיה"ק ירושלים שבחור שעבר את גיל עשרים לא ילמד בירושלים כי אם בעיר אחרת. היו משפחות ששימרו את התקנה הזו אף בשנים שלאחר מכן, אחת מהן הייתה משפחת 'קורלנסקי'. כשהגיע בנם 'אברהם' לגיל עשרים, שלחו אותו ללמוד בישיבת וולאז'ין, ומקום לאוכל ולינה 'סידרו לו' בישיבת ברסלב. הרה"ח רבי שמעון ברגשטיין הסכים לדבר בחפץ לב. לילה אחד נשארתי בלילה וסעדתי יחד עימו את ארוחת ערב, לפתע צדה עינינו מבעד לחלון ברבי אליעזר חוצה את הרחבה שבין ישיבת וולאז'ין לישיבת ברסלב )אז עוד לא חצצו בניינים בין הישיבות(, ור' אברהם פונה אליי ואומר לי, "אם אתם חפצים לקרב לברסלב יהודי 'בעל צורה' ועובד ה', דברו עם היהודי הנ"ל". אני הפנמתי את הדברים בלבבי ולא עברו כמה ימים – "זה היה בכ' טבת", מחרה אחריו רבי אליעזר בזיכרון פנומנלי – "פגשתי בתחנת אוטובוס הקרובה את דמותו של רבי אליעזר ושאלתיו, האם אפשר לדבר עם כבודו? הוא השיב לי, "בשמחה". אז שאלתי, האם ידוע לכבודו, איזה ספר בעולם שבכל מקום שפותחים בו מוצאים את הנקודה לעבודת ה' השייכת עכשיו לפותח הספר? רבי אליעזר הרהר מעט ואז המשכתי בדבריי ואמרתי, אני מכיר לפחות שלושה עשר ספרים כאלו, והתחלתי למנות לו: ליקוטי מוהר"ן, ליקוטי הלכות, ספר המידות וכו'. הפלא היה שרבי אליעזר לא רשם דבר ממה שאמרתי ונפרדנו לדרכנו.

בכל לילה הייתי קם מוקדם מאוד, משחזר ר' נחמן, ובדרכי בישיבה צדה עיניי את רבי אליעזר יושב רכון וכל השלושה עשר ספרים שהזכרתי לו בשיחה פתוחים על השולחן בישיבה... לשמע הסיפור, רבי אליעזר מתרגש מאוד ומפטיר, "זו לי הפעם הראשונה שאני שומע את הפרט הזה של אברהם קורלנסקי", וממשיך ואומר, "אבל עדיין לא הרגשתי משיכה לברסלב. עדיין לא הרגשתי את האור העצום והמשכתי לדרכי".

באותה תקופה התרחשה ובאה שרשרת של מאורעות שכמו כיוונו ומשכו בעבותות את נפשו הגבוהה, המפרכסת ומטפסת גבוה מעל גבוה, אל דרכה של ברסלב ומכמניה.

היה זה כמה ימים לפני פורים, ישבתי אצל אבא ז"ל ולמדתי תיקוני זוהר, שם ראיתי )דף נז:( "פורים אתקריאת על שם יום הכפורים", שלעתיד לבוא יום הכיפורים יהיה כמו פורים, כשהמשיח יבוא אז נזכה בפורים לקיים את המצווה של יום כיפור. אז עכשיו איפה מרגישים בפורים מעט מזעיר את יום כיפור? דבר ראשון נוסעים ללעלוב, שם הייתה עבודת ה' נפלאה. "ככלל באותה תקופה מחודש חשוון התחלתי להתעניין בחצרותיהם של האדמו"רים בעיר, ובעיקר אצל רבי משה מרדכי מלעלוב זצ"ל, והיה לי קשר אדוק עם בניו הקדושים. אני למדתי עם רבי שמעון ועם רבי אלתר הייתי יד אחת ממש. היינו חברים בלב ונפש. הם פיתו אותי לבוא לאבא שלהם לראות שבת.

"על כל פנים, מהתיקוני זוהר היה מובן שלעתיד לבוא יהיה יום כיפור כמו פורים. נרגיש את הטעם של פורים בכפורים, וירגישו תענוג ביום כיפור כמו בפורים. התחלתי לחשוב איפה אפשר להרגיש את זה, שכל הגוף ירעד, שכל הגוף ירגיש כמו יום כיפור ואפילו יותר מיום כיפור, כי לעתיד לבוא יבינו את הפורים גם ביום כיפור. איפה יש קדושה, איפה יש איש האלוקים שאפשר להרגיש את זה אצלו.

הגר"א ברלנד עם התקרבותו

נפל פחד מרדכי עליהם

"היה זה ערב פורים, יום שני בערב שנת תשכ"ב", נזכר הרב ונקב בשנה המדויקת, "החלטתי ללכת לטבול במקווה. אז עוד הייתי ליטאי, לא הלכתי למקווה, אולי פעם בשבועיים. אני מרגיש במקווה 'נהר דינור' ממש והחלטתי בו ברגע, היום אני אמצא מי הוא הצדיק האמת! "באתי בשעה עשר וחצי לבית מדרשו של האדמו"ר מלעלוב, הרה"ק רבי משה מרדכי זצוק"ל. איפה יש יותר צדיק, יותר שרף, יותר איש אלוקים. חשבתי להסתופף בטיש שלו, אני יושב שעה ארוכה בבית המדרש והרבי לא יוצא לטיש. בעוד כולם ממתינים לאותו משהו מיוחד, נכנסה למקום חבורת שיכורים שהחלה לפזז ולכרכר. אצלי פורים יכול לעבור בבכיות ובהתעוררות, לא בשחוק, ואני אומר לעצמי נכון שיש פה איש אמת, הרבי הוא שרף ואיש אלוקים, אבל אם זה לא מתפשט בין הקירות זה לא זה. באתי לראות את הזוהר אבל אין קשר בין הדברים. היה מעניין אותי לראות איפה הקירות רועדים, איפה מרגישים את הפחד, את האימה. זה יותר מיום כיפור. מעניין אותי לראות איפה חיל ורעדה יאחזון, איפה המלאכים.

"קמתי ועזבתי ולא ידעתי לאן להוליך את רגליי. אנה אלך? שאלתי את עצמי בלא קול, ולפתע מישהו אומר לי, 'בוויז'ניץ יש עכשיו משהו מיוחד, הצגה מיוחדת במינה, כדאי לך ללכת לשם'.

"השעה הייתה קרוב לשתים עשרה בלילה והייתי ללא מנוחה ובקושי יכולתי ללכת, כל גופי רעד, אבל איפה אני ארעד, ברחוב רבי עקיבא? אנשים קופצים משתוללים. זה בסדר, אבל לא בפורים. בפורים תמיד עד היום תופסת אותי אימה ופחד, אני לא יכול לזוז. הרגשתי כמו יום כיפור "כי נפל פחד מרדכי עליהם, על כל העמים". לא הבנתי מה משתכרים, מה משתוללים, מה זה הבדיחות, עכשיו גילוי השכינה הקדושה לפני כל העמים, ועל אף שהייתי כמה ימים ללא שינה ומנוחה החלטתי שאני ממשיך לחפש...".

רבי אליעזר – מלך מושל בגופו!

מעולם, מעולם, כל עוד נשמה באפו, רבי אליעזר אינו מבקש אוכל. מעולם לא ביטא גופו רָ עָ ב; מעולם לא ביטא גופו צָ מָ א. עייפות – מאן דכר שמיה! יביאו לו אוכל – נו נו. לא יביאו – ה' יתברך וקרבתו מצויים גם ברעב. לבקש שייתנו לו מהמיאוס הגשמי כדי להאכיל את עצמו, היה ביזיון גדול מדי. כשמקורביו שכחו להגיש אוכל, המשיך בעבודתו עד לעילפון. 

יום אחר יום, שנה אחר שנה, עשרות שנים, ללא הרף, ללא רגע של ניחותא – הוא ניצב ב'עבודה' יוקד באש לבבו. יום אחר יום, ללא רגע של הסח־ הדעת, ללא צל־צילה של עייפות. ללא הבזק של רצון למנוחה. 

בימים שהלב היה עולה על גדותיו, ורבי אליעזר נאכל באש לבבו, ורוב שעותיו הן כאלו – הוא אינו מסוגל לנוח. הגוף ממשיך בעבודתו, במלוא ערנות החושים ורעננות ההרגשים, 12 שעות רצופות... 24 שעות רצופות... 48 שעות רצופות... יש והוא ניצב זקוף כחייל וכגנרל, במלוא החיות, עד שלושה ימים רצופים ללא רגע אחד של מנוח! גם היום, בגיל ,75 כש"יחדל המזג בטבעו ותיראה בו היבושת", הוא עדיין ניצב לפני האלוקים שטוף־חיוניות וטללי־תחייה כנער עול־ימים. נפשו מחזיקה את שיירי הגוף הסורר עד שהגוף הבוגדני מסרב לשתף עוד פעולה, וקורס על עמדו. מלך מושל בגופו!

מצאתי את שאהבה נפשי

"רגליי הוליכוני בלי משים אל היכלה של ישיבת ברסלב בבני ברק. שקט מוזר קידם את פניי שעה שכפות רגליי דרכו על מפתנה של הישיבה. בשלב מסוים לא הבנתי את פשר הדממה הזו כאן, בליל הפורים. נטלתי לידי ליקוטי מוהר"ן והתחלתי ללמוד, אבל עם כל מה שעבר עליי שום דבר לא התחבר לי.

"ואז... נכנס לבית המדרש הרה"ח רבי נחמן רוזנטל, שהיה המשגיח של הישיבה, בדרכו להעיר את הבחורים, למרבה פליאתי על השקט השורר הוא פתח והסביר לי בפשטות כי בני הישיבה נמים כעת. עוד מעט, בחצות ליל, הם יתעוררו ואז ייסעו אל השדות והיערות לזעוק, לבכות ולהתחנן לקבל את אור הפורים, לטעום את אור הפורים הקדוש, סתם כך אי אפשר לקבל את האור הגדול הזה. כל אחד הולך בשדה למקום אחר, להתבודד ולהתפלל מקירות לבו אל ה'. זהו הלילה החשוב ביותר בחסידות ברסלב! והבחורים מתכוננים להתבודדות שלו חודש ימים.

"כולי רועד ממה שאני שומע, אבל פתאום נפלה עליי תרדמה", צער בקולו של רבי אליעזר, "כשהתעוררתי כבר אחזו בתפילת שחרית כוותיקין ואני הלכתי לדרכי. לבינתיים חזרתי לוולאז'ין ושכחתי מכל מה שעבר עליי בליל הפורים, כאילו לא היה. 

"יום שישי, כ"ד באדר, אני יוצא מכולל חזון איש, השעה הייתה שתיים וחצי, אני פוסע בדרכי לתחנת האוטובוס, ולפתע מופיע מולי ר' נחמן רוזנטל, והוא שואל אותי וכולו זעזוע, 'למה לא נשארת לוותיקין, איפה אתה?'. צמרמורת חלפה בגופי, לא ידעתי את נפשי, כי בין רגע חזרו אליי כל ההרגשות וכל מה שעברתי בליל פורים, ועניתי לו, אני כבר בא! רצתי מהר לביתי להתארגן לכבוד שבת ומיד הגעתי לישיבת ברסלב.

"ליל שבת קודש, בתוכי מתרוצצות מחשבות והרגשות גועשות רועשות, אני כהרגלי עומד שמונה עשרה מול המזרח ממש, שקוע בתפילת שמונה עשרה של מעריב, הייתה זו תפילה שלא מעלמא הדין, הרגשתי אור עצום, הרגשתי שכאן זה המקום, ברסלב זו הדרך האמיתית. תוך כדי התפילה שהייתה בהתעוררות מיוחדת אני מרגיש דבר מוזר, שאש מקיפה אותי. מה שקרה היה, שאז בזמנו עד שעשו גנרטורים לא השתמשו בחשמל בשבת אלא במנורות נפט, אחת המנורות התפוצצה וכמה סטנדרים החלו לבעור באש, ואני לא מבין, זו אש אמיתית או אש רוחנית, החלטתי לא לזוז ממקומי, האותיות לא נתנו לי ללכת. כמה בחורים ניסו למשוך אותי בכוח ואני שומע צעקות שיש להביא גוי של שבת, אבל אני בשלי מונח בתפילה. בסופו של דבר כיבו את האש ואני המשכתי בתפילה עוד שעות ארוכות ובו בזמן והרגע הרגשתי שמצאתי את שאהבה נפשי ופה אשב כי איוויתיה, ואלך בדרכו של הנחל נובע מקור חכמה ואפיץ ואאיר את העולם בדרכו ובתורתו. למעשה זה מה שהיה עם הרבי שבכה ובכה וראה את אור הנרות של שבת" (ועי' חיי מוהר"ן רל"א).

לפליאתנו על שבתור ליטאי הייתה לו לרבי אליעזר כבר 'השגה' של לעמוד שמונה עשרה דקות ארוכות, הוא משיב ואומר, "תמיד הרגשתי בתפילת שמונה עשרה משהו מיוחד. כל השנים, אף שהייתי ליטאי, הייתי עומד אפילו שעה־שעתיים". ומספר לנו רבי אליעזר על אנקדוטה מעניינת, ששאל את הרב שך זצ"ל יום לפני חתונתו, מה יקרה אם בליל החופה שלי השמונה עשרה יתפוס אותי ולא אוכל להפסיק. ענה לו הרב שך, "בתפילה אין כללים! ואפילו עד הבוקר!".

ברסלב, בעולמו של רבי אליעזר – היא כמו הלב באיברים

לאחר מסע חיפושים עיקש, סוער ורווי־ תהפוכות, פגש רבי אליעזר את נקודת־נפשו. את ברסלב.

בעולמה של ברסלב הוא גילה את השוועה. את הכמיהה. את משנת הגעגוע ואת בערת הפנימית. בברסלב גילה את חווייתה המשכרת הסוחפת של 'התבודדות' חצות; ברסלב גם אִ פְ שרה לו לחיות כקדוש עליון, ובד־בבד ללא שמץ סתירה – לחוש ברמ"ח איבריו ביטול מוחלט. רק בברסלב היה מסוגל בפשטות, בלי שהעולם ישאל שאלות ויתהה תהיות, לקחת עימו בחור מהישיבה בבני ברק ולנדוד עימו ארבע פעמים בלילה אחד אל השדות שמאחורי 'גבעת שמואל' להתבודדות... רק ברסלב הבינה שגבולות הרוחניות – הן העדר הגבולות!

ובניגוד לסוג 'מתקרבים' הבאים להסתופף בצילה של ברסלב בגלל מה שהיא מעניקה, רבי אליעזר הגיע בגלל מה שברסלב תובעת.

ובעוד העולם שמחוץ לברסלב עצר בעדו, הציב מכשולים ומוקשים בשעיטתו הרוחנית; ובעוד העולם שואל שאלות ותמה תמיהות – העניקה ברסלב מעוף ודחיפה!

ברסלב הבינה לליבו. שאבה אותו אל תוכה, ונשאבה בעצמה אל נפשו. בלי כל הכנה, ללא כל סממני רטוריקה, כבשה אישיותו את אהבת והערצת ההמונים. נקיּות הנפש שלו, הטוהר השלם, הביטול המוחץ של כל מה שאינו קדושה ואלוקות – שאב אליו, אין אומר ואין דברים נפשות המונים.

וגם במחוזות שכלתה יכולת הדיבור וערך הדיבור – הנפש שלו דיברה!

שיעוריו לוהטים ומתנשאים אל עבר מגבלות הזמן. קולו הולך וחזק. השעון כמו אינו קיים והררי ספרים נפתחים לפניו בזה אחר זה. כשכל מקור, מספר זה או אחר, נפתח מיד ומצוטט מילה במילה. המשמשים בקודש מדללים את הערימה המתגבהת של הספרים על השולחן, כדי שלמדנותו הלוהטת לא תוסתר.

אנחנו מתעניינים אצל רבי אליעזר, איך זה המשיך. והוא מתלהט בדבריו, "דבר ראשון לא עזבתי לרגע את הספר הקדוש 'משיבת נפש'. כל ימיי, מגיל צעיר, כספתי לתפילה. הייתי מתפלל שעות ארוכות, ושם ראיתי והבנתי דברים נפלאים. ואותו הדבר עם ההתבודדות, מגיל חמש עשרה אני עושה התבודדות ומדבר עם ה', לא ידעתי שיש לזה שם, שזה נקרא 'התבודדות', אבל בעיקר לא ידעתי ש'התבודדות' היא דרך חיים, היא נקודה עליונה וגדולה מן הכול, הסוללת נתיבות ומיישרת הליכות, וברסלב גילתה לי את האור שבה, את דרך ההתבודדות, העצה הנצחית של רבנו הקדוש.

"למען האמת", אומר הרב בפשטות תהומית, "נפשי נמשכת לניגונים... ניסיתי להיות בריסקער ולנגן בתפילה. לא התחברתי. שום ניגון לא התנגן אז כשהייתי אופף את עצמי בחומרות של בריסק. כשניפיתי קמח או כשניקרתי את העוף, שום ניגון לא יצא. והנה אני פותח את דברי תורתו של רבי נחמן, ויימצא כתוב בגודל הפלאת השיר והניגון. זה הרחיב את ליבי", אומר רבי אליעזר, ונהרת אושר שוטפת את פניו.

ברסלב לימדה את רבי אליעזר להתפלל 

ברסלב לימדה אותו, את רבי אליעזר, בצורה סדורה, מה שנפשו ידעה מזמן מעצמה: 'תפילה בכוח'. תפילה עם עזות השוברת מחיצות ומפשטת עקמומיות שבלב. ברסלב הפכה אותו למהות חיה, נושמת ומשוועת של 'ואני תפילה!'.

משנת התפילה של ברסלב והשראתה העניקה לו את הכוחות להתייצב בימי ראש השנה מהנץ החמה 17 שעות רצופות בתפילה בעמידה! להימצא כליל רמ"ח איברי גוף רוח ונפש בתוככי התפילה. לא מתוך מסירות נפש ולא מתוך ביטול התאוות. מעולם לא היו לו לרבי אליעזר תאוות לבטל ולא נפשיוּת למסור. בברסלב הפכה התפילה ונעשתה מקומו הטבעי.

הוא ממשיך ונודד עד היום הזה בגיל 75 להתבודדויות שיש להם תחילה ואין להם סוף. תפילותיו נמשכות עד היום הזה שבע שעות, שמונה שעות. ללא צורך בשבירה עצמית. התפילה היא ביתו. משכנו הטבעי. "ואני תפילה".

רבי אליעזר כרת ברית־דמים עם תפילה, הצינור המופלא לאלוקות. יש והוא חוזר על כל משפט ומשפט, ועל כל הברה והברה פעם אחר פעם, במתיקות מופלאה, בכלות הנפש. והמילים הקדושות מלפפות כל רסיס מרסיסי נשמתו, מדשנות את לבבו, ואז עולה בו הניגון ובוקע בו מאליו. והתפילה כולה הופכת אז מעצמה לנגינה קסומה הסוחפת עימה אותו ואת מאות מחלי פניו. בשבתות, עם הנץ החמה, יראוך עם שמש, רבי אליעזר ומאות מבקשי פניו... והמיית התפילה הענוגה והמיית נגינתה – מלפפת ואופפת את נשמותיהם, ורבי אליעזר סוחף את כל ישותם איתו פנימה אל היכל הניגון.

שש שעות של תפילה, רוויה בניגונים של כלות הנפש, מתחילתה עד סופה.

פורים בירושלים

לקראת סיום, אנו מבקשים לשמוע לקראת פורים על הזיכרונות מ'פורים בשול', אנו פונים לרבי נחמן רוזנטל שקולו נשמע בהקלטה הידועה עם רבי שמואל שפירא והוא מספר, "אני זוכר עוד את הפורים ב'קטמון', בשנים הראשונות רבי שמואל לא היה מדבר גם בפורים, ואז אני ועוד, באנו מישיבת ברסלב בבני ברק והיינו מגרים אותו בשאלות, ואז הוא היה פורץ בבכי, "די רֶ בֶּ הּ ... די רֶ בֶּ הּ ...". ופתאום נכנס רבי נחמן שותק ושומע את רבי שמואל בוכה ושר "די רֶ בֶּ הּ , די רֶ בֶּ הּ ", הוא שלף את כינורו והחל לנגן בניגון נפלא, ור' נחמן מדגים לנו ומה חבל שאי אפשר להשמיע ניגון באותיות הכתב; "פים פמ פימ פם די רבי די רבי", וכך משך דקות ארוכות עד שכולם היו יוצאים בריקוד.

"אם מדברים על רבי נחמן שותק אני מוכרח לספר מעשה שזכור לי איתו", אומר רבי נחמן רוזנטל. "בכל ליל שישי היו מתכנסים אנ"ש בהר ציון ללילה של תפילה ועבודת ה', ורבי נחמן שותק היה מגיע קבוע במשך שנים. ליל שישי אחד אנו שמים לב שר' נחמן איננו. קצת חששנו מה קרה איתו ובפרט שהיה עושה את הדרך ברגל מקטמון. לאחר כמה שעות ר' נחמן מופיע. מה התברר? שבסיור משטרה שגרתי ראו את רבי נחמן עם הסלים הכבדים שבידיו ושואלים אותו מה יש לו שם, מי יודע איזה אוצרות הוא מחביא שם, אבל רבי נחמן הידוע בשתיקתו מנסה להסביר להם בתנועות ידיים, אך ללא כל הבנה מצידם. על אתר הם החליטו לעוצרו ולקחתו לבדיקה בתחנת המשטרה במגרש הרוסים שם הם 'גילו' שכל אוצרותיו היו ספרים רבים ומכלי מים שהיה מביא איתו רבי נחמן לטובת כלל החסידים".

אנו פונים לרבי אליעזר שיספר מעט על הפורים שם והוא נרגש בדבריו, "היו אלה שעות נפלאות בה זרח אורם והופצה אמונתם של שרפי מעלה שבימים ההם, שמשך כל השנה הילכו בצידי רשות הרבים כשעיניהם בקרקע וראשם בשמים, קולם לא יישמע כי אם בתפילה בשיר וניגון, אבל בפורים ליהטה האש בפניהם ושאגות יצאו מפיהם ודיבורי אמונה ודבקות שטפו יצאו מליבם הטהור. אני זוכר את רבי שמואל שפירא עומד, וסביבו היו רבי אליה חיים ורבי לוי יצחק, והוא היה שואג 'נאר די רבי... נאר די רבי', ואז החל לזעוק 'צוד צדוני כציפור אויבי חינם... אויבי חינם... צפו מים על ראשי...', וכך היה זועק מנהמת לבבו פסוקים מתיקון הכללי וממגילת איכה, ובפרט היה בוכה ומתגעגע לציון של הרבי, 'מי יתן לי אבר כיונה... אעופה... אעופה... אשכונה...'. היו אלו ימי פורים של דבקות אמת, אנ"ש בפורים הגיעו להתפשטות הגשמיות ממש. שם היה אפשר לראות עין בעין את דבריו של התיקוני זוהר הקדוש". 

הגר"א מוסר שיעור לבחורי ישיבת ברסלב