בידו מקל גדול אותו תלש מגדר כל שהיא באיזו שדה כפרית, הוא ניצל את גובהו המרשים כדי להשוות פרצוף של האדם החזק ביותר שנערי הכפר האוקראיני המופרעים לא ראו מעודם.

החסידים כולם הסתתרו מאחוריו ככל שיכלו להסתתר. "אל תעשו דבר, המתינו ונראה מה יתרחש", הוא אמר בשקט.

נערי הכפר לחששו ביניהם והמשיכו לצעוד אחריהם כל הדרך. הם הביטו בעיניו של האיש הגבוה שבמרכז החבורה, ונעמדו סביב כשבידיהם מקלות וברזלים.

ואז נחת מן השמים המסוק המיוחל, הוא והחסידים כולם נבלעו בבטן המסוק והמריאו.

"מאז עדיין לא נחתתי..."

השיחה המרתקת עם הצלם האגדי קובי קלמנוביץ, מתנהלת במשך שעה ארוכה כשלמקשיב מבחוץ הוא נראה סיפור של אדם הזוי השולף סיפורים מכאן ומשם אך ההיסטוריה שכבר רשמה את אותם התרחשויות, ועוד יותר מן הכל, "התמונות" אותן הוא שולף ופורס על גבי שולחנו, מחזירים הכל שוב אל אותם רגעים, הזויים ככל שיהיו. "מאותה נסיעה לאומן חיי השתנו", הוא חוזר ואמר, "גיליתי עולם חדש".

קובי קלמנוביץ פותח את סיפורו כשבידו כוס קפה מהביל. השאלה הראשונה הנשאלת היא מה אתה עושה שם? מה פשרה של התמונה המצביעה על כך שאדם גבוה, נטול כיפה, ענוד במצלמה יקרה, יחסית לאותם הימים, נשרך בתור המוביל למטוס הממריא אל אומן, בתקופה בה לא טסו יותר מכמות של אלפיים ומשהו חסידים.

בכדי לענות על השאלה הזו אין לו דרך אחרת מלבד לשתף אותנו בקורות חייו המביאות אותו היישר לעולם הצילום ומשם משליכות אותו חזק אל הציון הקדוש באומן לקראת המראת חייו כפי שהוא מתאר. הוא כאמן מצלם, לפי איך שבא בשטח, ומה שיש בשטח. 

בניגוד לצלמים רגילים, קובי קלמנוביץ הוא לא רק צלם אמן. הוא מביים את התמונה באופן כל כך מושלם, כדי שתיראה בצורה הכי טבעית. מאחר ומאחורי כל תמונה שלו יש עבודה רבה בשטח ולאחר מכן שעות בעבודה על התמונה עצמה, התוצאות הן בהתאם והוא הפך לצלם מהשורה הראשונה בארץ לצילומי דיוקן לעיתונים ומגזינים נחשבים בארץ ובעולם.

הוא חזר בתשובה בגיל מאוחר. כשאני מנסה להבין איך היה התהליך לחזרתו בתשובה, הוא מספר: "זה התחיל בעצם בכיתה ב'. היה לי חבר ושמו גבי שטיינר, הוא היה גאון מופלג, חכם ומוכשר".

"ביתו היה צמוד לבית הספר", קובי מפליג בזיכרונות. "אני זוכר שהייתי קופץ איתו מעל הגדר של בית הספר כדי לשחק אצלו שחמט. והוא, מרוב שהיה גאון וחכם הוא זה שסיפר לי פעם ראשונה בחיי על ט' באב. הוא חזר בתשובה בכיתה ב', למרות שכולם היו נגדו. אז כבר התחלתי להבין שיש משהו שונה. אבל המשכתי בחיי.

"לצילום הגעתי בגיל מאוחר, בערך בגיל 22. מעולם לא היה זה תחום עיסוקי, הייתי בכלל מוזיקאי. בשלב מאוחר יותר המלחמות בישראל גרמו לשינוי תפיסה. כשאני מנסה להבין מה היה בסיני ומה היה במלחמה, הוא ממעט לדבר ואומר שמה שראה שם גרם לו מיד אחר כך להרהר על כל דבר בחייו ומשמעות הדברים בחיים.

"יצאתי ללמוד אמנות בלונדון", הוא ממשיך, "בבית ספר מקביל לרמה ממוצעת בארץ, מאחר וכאן לא התקבלתי כי לא הייתה לי את הפרוטקציה הדרושה. הסגנון שם הוא שנותנים לך להתנסות בהרבה עבודות באפיקים שונים, כדי שתראה אולי אתה מוצלח יותר באחד מהם. ושם הייתה במגירה של המורים מצלמה, ופשוט התחברתי אליה. באותן שנים פיתוח צילומים היה נעשה בחדר שחור המונע מה'פילם' להישרף, השגתי מפתח ל'חדר החושך' הנטוש בביה"ס, והתחלתי לעבוד יום ולילה לצלם ולפתח לעצמי חומרים, ככה במשך שנה.

"בית הספר היה נסגר מידי לילה בתום הלימודים, מאחר ולא היה ביטוח לתלמידים לאחר שעות הלימודים. אני הייתי מתחבא מאחורי הווילון בחדר החושך, כשהשומר היה עושה את הסיור שלו. כשהיה נועל הכל, הייתי ממתין מעט, ואז עובד בחדר החושך עד הבוקר, כשצמוד אלי טרמוס ואוכל, ומפליג לתוך לילה של עבודה. ככה במשך שנה. כשהסתיימה השנה, התקבלתי לשני בתי ספר הכי טובים בנושא צילום באנגליה, אבל אז החלטתי לחפש ולבדוק את עצמי, מה אני רוצה בחיים.

"יצאתי לפריז, שם עבדתי בביטחון בחברת אל-על, ובערבים הייתי מתפרנס כפסנתרן. בכל אופן, הרקע שלי תמיד היה מוזיקה. בבית שלי בפריז, היה גג נטוי, ועם כל גובהי הייתי משתחל לשם. בניתי לעצמי שם חדר חושך קטן, והמשכתי לצלם ולפתח עוד ועוד עבודות. וכך, לאחר שנה החלטתי שאני חוזר ללמוד צילום, ונסעתי שוב לאנגליה, שם התקבלתי לבית ספר גבוה ללימודי אמנות וצילום ושם למדתי במשך שלוש שנים".

"כשחזרתי לארץ הייתי צריך לעבור שינוי תודעתי ותפיסתי להבנת עולם הצילום. התמודדתי עם בעיות שונות שהיו דווקא בישראל. עבדתי קשה, והתמקדתי בעיקר בצילום תעשייתי, וצילומי חוץ ונופים לחברה בשם 'פלפוט'. הקושי העיקרי בצילומי החוץ היה האור הרב שיש כאן, בעוד בחו"ל הכל מעונן, והמלחמה להוציא תמונות מעולות הביאה אותי להתמודד עם קשיים שרק פיתחו ושכללו את האמנות שלי.

"אחרי מלחמת יום כיפור, התחלתי לשאול שאלות, בין השאר את אבא שלי, ותמיד קבלתי ממנו את התשובה 'ככה זה'. אבל אבא, הייתי שואל, למה זה קרה? מה פתאום? בשביל מה? והוא היה עונה לי: 'ככה זה'. אני סירבתי להבין ולקבל את התשובה הזו".

הדלתות נפתחו והחלו להישפך משם חסידים בלי סוף, אני יושב על המסוק בפנים ואני רואה את החסידים יורדים מהאוטובוס ומתחילים לרקוד.

הסיפור מאחורי התמונה שבמטבח

קלמנוביץ ממשיך ומספר: "התחברתי אז לבן דודי, הרב אמנון גרוס, שהיה גר בעמנואל, שהיה חסיד ברסלב חביב ביותר. הוא התמקד בעיקר בחקר תורתו של רבי חיים אבולעפיה זצוק"ל, וממנו למדתי על ההווי החרדי, על קברות הצדיקים, גמרא, משנה וקצת הלכות. הרי באתי ממקום שבו לא ידעתי כלום".

אז איפה היה התהליך שהוביל לחזרה בתשובה? אני מנסה להבין. "אתה רואה את התמונה הענקית במטבח?" הוא שואל, ואני מפנה מבט מעבר לכתפי, לתמונת ענק שתלויה שם, של חרדים שמצטופפים מסביב למסוק שחור-לבן. "שם זה היה ושם זה קרה".

אז בא תספר לי איך? אני מנסה למשוך את השיחה לצד אחד, והוא במתק שפתיים וחיוך רחב חוזר למשוך את הסיפור עד לפרטים הקטנים, שמתבררים כמעניינים לא פחות.

"היה לי חבר בשם חואן וחבר בשם דיויד שלמדו איתי בביה"ס לצילום. יום אחד חואן מתקשר אלי לישראל, בזמן שאני כבר כאן עם הסטודיו הגדול שלי ברחוב רבי יהודה הלוי בתל אביב, ומספר לי שמחר הוא נוסע ל'ארל' שבדרום צרפת, עיירה ציורית מרהיבה, לכנס השנתי של כל הצלמים הגדולים. אמרתי לו מיד שגם אני מצטרף. וכך, כמה שעות לאחר מכן, אני על המטוס ובתיקי כמה תמונות פורטרט בודדות להראות אולי לאנשים שם.

"אני נוסע ונפגש איתו שם, ובמשך שלושה ימים אני רואה ושומע הרצאות על עולם הצילום, כשחואן לוחש לי כל הזמן על כל בן אדם שמרצה ומדבר מי הוא ואיך הוא קשור לעולם הצילום, במה הוא מתמחה ומהו תחום אחריותו. וככה למדתי מי הם אנשי קודאק, מי אנשי המצלמות, מי עיתונאים, ומי הם אנשי המגזינים שמחפשים צלמים אמנים לעבודות אצלם. ואז, באחת מההרצאות מספר לי חואן כי הנואם הוא דיויד חברנו. מיד בתום ההרצאה ניגשנו לדבר איתו, והוא התלהב מהמפגש והציע לנו לבוא איתו למפגש פרטי מחוץ לעיר, לשם מגיעים כל החשובים בעולם הצילום כאורחיו. הסכמנו.

"למחרת הגענו למקום. אנחנו לוחצים ידיים לעשרות אנשים חשובים, מקשיבים ובעיקר לומדים מי האנשים הגדולים הללו. ואז חואן שוב מספר לי על אדם שעמד באמצע המעגל ושוחח עם צלמים בכירים כי הוא מנכל חברת ענק בשם 'וי יו' ושמו כריסטיאן ג'וזל, והחברה שלו מתעסקת בצילום דוקומנטרי בינלאומי והם הכי טובים בתחום.

"אמרתי לחואן, שניגש אליו ונציג את עצמנו. חואן נלחץ, אבל אני ישראלי, ואמרתי לו: מקסימום הוא יגיד לי לא, אבל אני הולך לבקש ממנו פגישה. חואן עוד מנסה להסביר לי ולשכנע אותי לרדת מהנושא, בטענה כי מדובר באדם שיש לקבוע אתו פגישה חודשים רבים מראש ואין סיכוי, אבל אני התעקשתי. אני מגיע אליו, מספר לו מי אני ושאני רוצה להיפגש, ואכן למחרת הוא כבר קובע איתנו פגישה. אני מגיע לפגישה עם תיק עבודות, רק של פורטרטים שצילמתי. הוא מביט בחומרים בפגישה ואומר לי, 'זה חומר ועבודות יפות אבל אני מתעסק רק עם צילום דוקומנטרי'. אמרתי לו שאכן אני מצלם גם כזה דבר, אבל באתי מהארץ וזה מה שלקחתי, וכשאגיע לישראל אשלח לו שוב חומר ממש כמו שהוא רוצה.

"הוא הביט בי ואמר 'אין בעיה, תשלח, אבל אם זה לא טוב – אני זורק לפח. אני לא מחזיר צילומים ולא מתקשר לומר שלילי. אם זה טוב אני אתקשר'. הסכמתי להצעה, ויצאתי לארץ בתקווה להביא תמונות, שיצדיקו את קבלתי לסוכנות זו.

"הימים היו לפני ראש השנה, ובן דודי הרב אמנון גרוס מציע לי לנסוע לאומן. השנה היא תשנ"ב. יש בסה"כ כ-1,800 אנשים שמצליחים להגיע לאומן. בן דודי הגיע עם דרכון מזויף, אחד הגיע עם ילד שכביכול שלו, כי היה רשום בדרכון שיש לו ילד, וזה כבר היה נקרא 'כמות ששברה שיאים' באותה שנה. אני מיד מסכים להצטרף למסע לאומן, מאחר ואני צריך צילום דוקומנטרי לשלוח לאותו אדם. אנחנו נוחתים באומן בידיעה שיש לי יום וחצי לצלם, כי בחג לא תכננתי לצלם ורציתי לכבד את מי שהיו איתי. באמתחתי מלבד המצלמה, חמשה קילו תפוחי אדמה, מאחר ולא היה עדיין שום דבר מאורגן, כל אחד הביא וסחב איתו כמה מצרכים.

"למסע לאומן אני יוצא עם מצלמה אחת, ואומר לעצמי בצורה שונה מהרגיל: אם הקב"ה רוצה לסייע בידי תספיק מצלמה אחת. את זה דווקא למדתי מסיפור מצער, היה זה כאשר יום אחד נשלחתי לצלם את החייל היחידי משייטת 13 שלא נפגע באסון בלבנון. לאחר יום צילומים שהוא לא הגיע אליו, נסעתי אליו למקום עבודתו, שם ביצעתי צילום סימבולי על שולחן ביליארד. עבדתי על התמונה כל הלילה, כי ידעתי שהעיתון צריך לרדת לדפוס בבוקר. בשמונה בבוקר מתקשר אליי העורך הכי אמפטי, שחר אלתרמן, שאומר לי: התמונה מצוינת, אבל שאסע לצלם שוב, כי לא הייתי מספיק נחמד לחייל.

"נסעתי. קיוויתי לצלם אותו כשהוא לבוש במיטב הלבושים וכשהוא נושא על עצמו ציוד משוכלל, אבל הוא הגיע בכלל עם בגדים שנראים כמו ממוזיאון, ורובה קלצ'ניקוב קטן. כשאני מנסה לברר מה הוא עושה כלוחם מהולל עם כזה נשק מיושן, הוא מסביר שזה הנשק היחיד שאין לו מעצורים. צילמתי אותו, והתמונה אכן עלתה לשער של הכתבה. אבל מזה למדתי שחייל שיש לו את האמונה הכי גדולה, יוצא עם נשק אחד בלבד, לא שניים ולא שלושה, ומאמין שהוא יעבוד ללא תקלות כדי לחזור בשלום. מאז הורדתי הרבה לחץ עם המצלמות, ולמדתי עוד יותר להאמין ולבטוח בבורא עולם, שהתמונה והעבודה שאעשה, תצא הכי טובה.

"כך יצאתי לאומן עם מצלמה אחת כשאני מקווה שאצליח לצלם איתה את המיטב, כבר מהרגע הראשון הבנתי שאני נפלתי  לתופעת טבע מרתקת, החסידים לא גמרו לרקוד בכל מקום בכל זמן, הם היו שמחים צוהלים ובאמת לא היה להם כלום. זה היה סוג של עולם חדש שטרם פגשתי בו מעודי.

"באמצע היום הראשון, תוך כדי שאני מצלם, מישהו אומר לי: שמעתי שיגיעו מסוקים וייסעו להתפלל אצל הבעל שם טוב ורבי לוי יצחק מברדיטשוב. השמות הללו נשמעו לי מוזרים ביותר, אבל מסוקים וחרדים קסמו לי בשביל תמונה.

"התחלתי להתרוצץ לשאול ולברר, אבל כל אחד אומר לי 'שמעתי', אבל איפה הם יהיו? זאת איש לא ידע לענות. אני יורד מהציון שנמצא על גבעה, וקולט בעיניי לאדה מקרטעת עד שנראית מרחפת מעל הקרקע. אני מסמן לו לעצור, ושואל את הנהג בעברית: אתה יודע אולי איפה יש את ההליקופטרים? ומראה לו עם היד סימן של פרופלור. הוא אומר ברוסית 'דא' 'דא'. אני עולה על רכבו עם עוד בחור שרץ אחריי, והוא מתחיל לנסוע משדה לשדה ומברר ברוסית אצל הזקנים. וככה שעה שלימה אנחנו מחפשים. אני כבר מתייאש, ואז הוא מביא אותנו לאמצע השדה, אני מסתכל ימינה, מסתכל שמאלה, מסתכל על הנהג מונית והוא עושה לי פרצוף של ילד בן שלש, אני מחכה דקה, שתיים ולא מבין מה אני עושה בשדה החיטה הענק הזה, אפילו את האופק לא ראו.

"חלפה דקה נוספת פתאום נשמע רעש מחריש אוזנים, עד שהבנתי מה הם הרעשים המוזרים האלה אני קולט שנחתו לצידי חמשה מסוקים קטנים. לא חיכיתי ולא שאלתי אף אחד, התקדמתי למסוק הראשון טיפסתי והתיישבתי, לא יודע לאן נוסעים, מי נוסע, ולמה.

"חלפה דקה נוספת ואני רואה מצד שני אוטובוס רוסי נמוך דוהר למרכז השדה, הוא עוצר, פותח את הדלתות והחלו להישפך משם חסידים בלי סוף, אני יושב על המסוק בפנים ואני רואה את החסידים יורדים מהאוטובוס ומתחילים לרקוד.

"כאילו מה? מה קשור עכשיו לרקוד? יש מסוק, יש טייס בואו תעלו ונמריא, אבל אני התרגלתי לא לשאול שאלות. מה נשאר לי לעשות, הוצאתי את המצלמה ירדתי חזרה והתחלתי לצלם.

"חלפו כמה דקות והנה כולם מתחילים לרוץ למסוקים, נדחפים נדחפים, כמו ברכבות בסין עד שנסגרת הדלת, ממריאים.

"אני יושב במסוק, צפוף, בלאגן, אין לי מושג לאן נוסעים, ובתוך כל הרעש הזה אני דווקא מבין שיש כאן עולם נקי, שמח, נטול רעשי רקע, זה שאני רוצה לחיות בו, החלטתי, ראש השנה אצל רבי נחמן היה החותמת להחלטה הזו.

"לאחר נסיעה של זמן מה אנחנו נוחתים במעז'בוז', התפללנו, אמרנו תהילים ורקדנו, ושוב המראנו, הפעם לברדיטשוב, נחתנו בשטח שדה ענק ומשם צעדנו לעבר בית הקברות, בפתח בית הקברות עמדה חבורה של אוקראינים, הם ביקשו צדקה, מכרו נרות וביקשו דולר על כל ספר תהילים, בעוד אנחנו מתפללים אחד החסידים כעס על משכיר התהילים, והתחיל איתו.

"כנראה זה לא היה הבן אדם הנכון להתחיל איתו, כי כשיצאנו גילנו חבורה של צעירים אוקראינים עומדים בחוץ, זה היה מפחיד, לא ידענו מה הכח שלהם, ומה הם חושבים לעשות איתנו. זה הרגע שמשום מה החסידים כולם הכירו בי כמנהיג החבורה, תלשתי מקל גדול מאחת הגדרות ונעמדתי בראש, הצעירים לא פחדו הרבה והמשיכו לצעוד אחרינו. הלב שלי דפק אך ידעתי שבעוד רגעים אחדים נגיע לשדה הענק, נעלה למסוק ונעלם.

"אך כשהגענו גילנו שהמסוק נעלם, החסידים התחילו לרעוד שוב, ואני מסתכל לשמים ולא מבין אם זה חלום או מציאות, רק ביקשתי לצלם איזו תמונה יפה והנה אני תקוע עם חבורה של חסידים באיזה כפר נידח באוקראינה כשסביבי נוהמים חבורת נערים אוקראינים, ואני זה שצריך להגן מפניהם, ריבונו של עולם מעולם לא הרגתי יתוש, מה אני עושה איתם עכשיו...

"ושוב פעם כמו משום מקום המסוק חזר, 'רק הלכתי למלאות דלק'... התנצל הטייס.

"ברגעים מוזרים אלו צולמה התמונה, שיש לה חלק גדול מהתקרבותי לבורא עולם, לרבינו הקדוש ולעולם החסידות. משם חזרנו לאומן, התארגנתי לחג וקברתי את המצלמה עמוק בתיק, בשבילי זה לא היה פשוט. לא נגעתי בה עד לצאת החג, ירדתי להתפלל עם כולם, הרגשתי באווירה מרוממת ונדירה, הייתי מאושר, הבנתי שמצאתי אוצר".

חצר הציון בימים עברו.

המתקין פענח את הכיתוב

התמונה המיוחדת הזו הוצגה במרכז תערוכה במוזיאון תל אביב, ואחר כך בסטודיו שלו, וכעת היא כאן תלויה בסלון ביתו. "על המסוק יש כיתוב ברוסית שתמיד רציתי לדעת מה כוונתו. יום אחד הגיע לביתי מתקין מזגנים ממוצא רוסי. שאלתי אותו אם הוא יכול לתרגם לי מה כתוב על המסוק. הוא ענה לי שזה החברה של המסוקים שנקראים 'דאוסאף', ואני שמעתי מיד את השם כמו השם המדויק שנתתי לתמונה, 'דוס-עף', שזה גם מה שהעיף אותי לעולם התשובה…

"חזרתי לארץ אחרי ראש השנה אדם חדש. בסטודיו שלי בתל אביב קבעתי שיעור של הרב ארז משה דורון בכל יום ראשון. הייתי חוזר מקורס בחיפה, ועשרות היו ממתינים לי ליד הסטודיו כדי להיכנס לשיעור.

"כיום אני גר בהרצליה בתוך העולם החומרי. במקום מגורי לא היו חסידי ברסלב, וחיפשתי אם כך חסידות שקשורה לבעל שם טוב, חב"ד היו כאן, התחברתי אליהם והכרתי אותם, וכיום השליחות שלי היא בתמונות וצילום".

קלמנוביץ הוא צלם מבוקש בכל המגזינים הכי נחשבים בארץ ובעולם. הוא מבצע משימות צילום מרהיבות עבורם.

איך אתה מתמודד כאשר מבקשים ממך לבצע צילומים שמבחינתך, כיהודי חסידי, לא ראויים?

"הקדוש ברוך הוא עשה איתי חסד גדול ובמלאכה שלי סומכים עלי כך שיש לי יד חופשית בצילומים לצלם כאוות נפשי את מה שאני רוצה ואיך שאני רוצה, העיקר שהתמונה תצא מוצלחת כיאה לעיתון, כך שאני לא נתקל בבעיה. אני זוכר שיום אחד הייתי צריך לצלם תמונה מסוימת על מטוס הרקולס. כשהגעתי, הבנתי שזה לא מתאים עבורי, ומיני אז קיבלתי על עצמי להסביר בדרכי נועם ולבקש מה אני רוצה מהמצולמים, כך ששום דבר לא יתנגש בערכיי. אני מסביר מראש כיצד אני רוצה שהתמונה תצא רק בכדי שזה ישמע מקצועי. אני לא מסביר שזה בא ממקום דתי".

ההתוועדות הכואבת