הפעם הראשונה שרבי אליעזר מירקין שמע את המילה המוזרה הזו הייתה כשהוטחה בפניו על ידי חבריו למשחק. "הייתי כבן חמש-שש. משפחתנו התגוררה ברוסיה, בעיר וולגוגרד [אז סטלינגרד]. חשבתי על עצמי כילד רוסי לכל דבר. שאפתי להצטרף לתנועת הנוער הקומוניסטי, להצטיין בה ולקבל פרסים וכבוד כמו כל ילד טוב. ופתאום מטיחים בי שאני לא רוסי אלא מישהו זר. נפגעתי עד עמקי נשמתי!"

אליעזר (באותם הימים יורי) רץ בחזרה הביתה עם דמעות בעיניים ודרש מאמו שתאשר את העובדה שהוא רוסי ולא שונה במאומה מיתר ילדי החצר. תגובתה של האם הכתה אותו בתדהמה. במקום להרגיע אותו ולומר שהוא באמת רוסי היא תפסה אותו בכתפיו ואמרה לו בהתרגשות: "בני! אתה יהודי. תדע לך שבשום פנים ואופן אינך אחד מהם!"

המילים נחרטו בזיכרונו לצמיתות. את טיבה של יהדות זו לא הבין ועם קיומה סירב במשך שנים רבות להשלים. אך עובדה היא – יהודי הינו ושום דבר אינו יכול לשנות זאת. "זה הרגע בו נולדה בי השאלה – 'מה הוא יהודי?' – שאלה שמהדהדת אצלי עד היום הזה", הוא אומר.

***

קשה למצוא רגע דל בסדר יומו של רבי אליעזר. עצם המחשבה על רגע דל מעוררת בו חלחלה. וכי כיצד יכול יהודי להפקיר רגע ממתנת החיים היקרה שהעניק לו הבורא?! בזמנים שאינו עובד מתרוצץ הוא משיעור לשיעור, מחבורה לקבוצה, מהכותל המערבי לשטיבל. גם בשעות העבודה מוקף הוא ערימת ספרים ובכל רגע פנוי נטמן הוא בתוכם. מעסיקיו נותנים לו את ברכתם לכך. סבורים הם כנראה שזכות לימוד תורתו מועילה להם לא פחות מאשר העבודה ה"רשמית" המוטלת עליו...

גונבה השמועה לאוזני שבצקלונו של רבי אליעזר מצוי סיפור חיים מרתק ומעניין. סיפורים כאלה איוותה נפשי, סיפורים המעוררים השראה וממריצים את האדם בבחינת "מתי יגיעו מעשי למעשיו?"

וכך מצאתי עצמי נודד לביתר המעטירה, העיר החסידית אשר בהרי יהודה. שמש נעימה של אחר הצהרים שופכת זהב יצוק על ראשי ההרים, והגברת אלישבע, רעייתו טובת הלב של רבי אליעזר, מתרוצצת בהכנת מגדים ומעדנים לאורח שבא ממרחקים.

"איפה לפתוח בסיפור?" תוהה רבי אליעזר ומולל את זקנו.

אכן התלבטות קשה – שמא מהכור הגרעיני בו כמעט נצרב בשלהבות רדיואקטיביות? ואולי דווקא בספינה הטרופה שבה חש בקרבו לראשונה את כוח האמונה? ואולי כאשר התעמת עם אנשי השררה ברוסיה שאחרי הקומוניזם כאשר ביקשו לשפוך את דמו לאחר שחשף את מעלליהם?

לא קלה ההחלטה, ואני תוהה לעצמי איך אדם כחוש ודקיק שכזה הספיק בימי חלדו לצבור מעללים שלא היו מביישים ספר הרפתקאות עב כרס. רבי אליעזר לא מבין לתמיהתי. "מה כבר עשיתי?" הוא מצטנע במשיכת כתף. "הכל זה רק מרבונו של עולם. הוא כיוון צעדי ופילס דרכי!"

אני מבקש ממנו לספר מעט על מוצאו.

הזָקֵן 

"אמא ז"ל גדלה באודסה ונודעה בשערים בזכות מידת נתינתה לזולת. כשפרצה מלחמת העולם השניה והיא רק נערה בת תשע עשרה התנדבה לעבוד כאחות עבור הצבא. כאשר התקרבו הנאצים ימ"ש ניצלה את קשריה כדי למלט יהודים רבים דרך אוניית החולים שעגנה בנמל ולהוביל אותם לחוף מבטחים מעברו האחר של הים השחור.

"המשפחתי גדלה בצל הקומוניזם, נולדה כבר לתוכו, ועל כן היתה מנותקת מאמונה, אבל רוח התורה פיעמה באופיים ובהתנהגותם של קרובי", הוא שח. "פעם מצאתי בשוק רובל אחד. שמחתי על מציאתי והתכוננתי להגשים את חלומי הישן – לקנות סכין יפני. כשנודע לאמי על המציאה היא אמרה בפנים חמורות, שצריך לתלות מודעה כדי למצוא את בעל האבדה. קשה היה לי מאד להיפרד מהרובל שלי אבל אמא לא ויתרה. כך מבלי לדעת דבר על התורה, הכרתי אחת ממצוותיה – השבת אבדה.

"רוח היהדות ריחפה אפילו בפתגמים ובביטויים. אמי הייתה אומרת: 'איבדת כסף – לא איבדת כלום. איבדת רוחניות – איבדת הכל!'. כשהיה אבי במצב רוח טוב נהג לפזם שיר על השבת. כאשר אירע לאמי מקרה מצער תכף הייתה מפטירה – 'א שיינע ריינע כפרה' (כפרה יפה ונקיה). לא הבנתי אז את פרוש הביטויים והם נדמו באוזני כצלילי חיים רחוקים ומרתקים".

"פעם, כשהסתכלתי באלבום המשפחתי, הבחנתי בתמונה של זקן עם זקן לבן, חליפה שחורה וכיפה. מתוך סקרנות ילדותית שאלתי את סבתי – "מי זה?". היא ענתה לי שזהו אביה ושהוא היה רב. המילה "רב" לא אמרה לי דבר אבל בקולה של סבתי הרגשתי גאווה שכלל לא היתה אופיינית לה. באותו זמן לא העליתי בדעתי, כי בעוד יותר משלשים שנה, יהיה לתמונה הזאת תפקיד מופלא בחיי".

בלב ים

בגיל 15 קיבל יורי החלטה יוצאת דופן – נפשו השתוקקה לחופש והדרך המתאימה ביותר לכך, כך חשב, היא להפליג אל מרחבי הים. "מגיל צעיר חשתי סלידה מהאידיאולוגיה הקומוניסטית הכפרנית ששוללת את תכלית החיים. התגעגעתי למשהו אחר. היום אני יודע שהגעגועים שחשתי היו לתורת אמת, שמעניקה לאדם אור ותקוה, אבל באותם הימים זה התבטא כניסיון לברוח למרחבים".

את בית ההורים עזב בשנת תש"ל. הוא הגיש בקשה להתקבל ללימודים במכללה ימית. התחרות הייתה קשה – 14 בחורים התמודדו על כל מקום פנוי. הוא לא ויתר לעצמו. כדי להסתיר את ראייתו הלקויה שינן בעל פה את לוח הראיה. את המבחנים הטכניים והעיוניים סיים בהצלחה מלאה.

שלוש שנים אחר כך הוא מוצא את עצמו בלילה סגרירי סוער בצפון האוקיינוס האטלנטי, סמוך לאיי סקוטלנד. הסערה מתחזקת וחייבים להרים בדחיפות את העוגן שכן בעת סערה אסור להניח אוניה מעוגנת בים הפתוח. דא עקא שהמכשור השתבש והעוגן תקוע במקום, ממאן להשתחרר.

הגלים הולמים בעוז באוניה המרותקת. כל גל מציף את חרטום האוניה הכבול ומטה אותה בזווית מסוכנת. כל גל עלול להפוך את האוניה על כל צוותה או לנפץ אותה על סלעי סקוטלנד. כך המשיכה האוניה להיטלטל יממה שלמה.

"סביבי אנשים היו מוכי אימה אבל משום מה חשתי שלווה ובטחון", משחזר רבי אליעזר. "לא התעמקתי אז לחשוב מנין לי הבטחון הזה. חז"ל אומרים שהימאים הם יראי שמים וזה כנראה מה שחשתי אז. ביבשה אתה יכול לרמות את עצמך עם אשליית היציבות בה אתה נמצא, להרגיש אדון ושליט על מצבך בחיים. לעומת זאת הים מזכיר לך תמיד שאתה מצוי בידי כח זר ואינך יכול להתנגד לו. אתה כבר לא יכול להגיד ש"כחי ועוצם ידי" והטכניקה המשוכללת הצילו אותך. השקט הנפשי סימן לי שה' איתי. לא ידעתי על כך בשכל, אבל נשמתי, הקשורה עמו – ידעה".

גל של אנטישמיות

לאחר הרפתקאותיו בים החליט יורי לעבור לחיי יבשה. אך ממה יתפרנס? יום אחד נתקל במודעה המזמינה פועלים לעבוד בבניית תחנת כוח גרעינית כאשר השכר כולל גם מגורים במקום. הרעיון מצא חן בעיניו והוא נרשם.

תחנת הכח נבנתה במרכז רוסיה בעיר אודומלה השוכנת בין יערות העד. הוא התחיל לעבוד כמסגר באולם הכורים ובהדרגה התקדם לתפקידים בכירים יותר. כעבור זמן התרחש האסון הגרעיני בצ'רנוביל. תחנת הכוח שפעלה במקום התלהטה מעבר למידה. הכור התפוצץ ופיזר נשורת רדיואקטיבית שבהשפעת הרוחות התפזרה על שטחים עצומים. עובדים וכבאים נהרגו במקום ורבים נוספים נפגעו מהתחלואה שבאה לאחר מכן. ממשלת ברית המועצות החלה במבצע פינוי ענק במסגרתו התרוקן האזור מיושביו לחלוטין.

גופות הנספים הוכנסו לארונות מיוחדים, אטומים לקרינה, ונשלחו לקבורה בטקס ממלכתי במוסקבה. למרות זאת מעטים העזו להתעסק איתם. דחף פנימי בלתי מוסבר גרם ליורי להתנדב לתפקיד המסוכן. טקס הלוויה זכור לו היטב. "קברו אותם בליווי ירי תותחים כראוי לגיבורים. השמים היו תכולים, האביב פרח סביב, ואני מוצא את עצמי תוהה מה פשר המוות הזה שנפל על אנשים באמצע החיים. בשביל מה אנחנו קיימים אם בסוף נחדל? התהיות הקיומיות הללו היו שלב נוסף בתהליך הפנימי שעברתי, למרות שאז עוד לא הייתי מודע לכך".

"אסון צ'רנוביל גרם לאנשים רבים להתחיל לחשוב וכך גם אצלי", מספר רבי אליעזר. "הייתי כבר מעל גיל שלשים. סיימתי בהצטיינות את הלימודים במחלקת האנרגטיקה של המכון הפוליטכני בפטרבורג וקיבלתי תואר מפעיל של מחלקת הכור הגרעיני בתחנת כח אטומית".

הלימודים היו מייגעים. כדי לעבור במבחנים היו התלמידים צריכים לשרטט בכוח הזיכרון בלבד למעלה משלשים תשריטים של תחנת הכח ולהסביר את פעולתם. כאשר קיבל את התואר נחרד יורי מהמחשבה שהכוח האטומי האדיר הזה מוחזק בידי אנשים רגילים עם כל חולשותיהם.

הוא קיבל גישה למידע סודי אודות תקלות בתחנות כח גרעיניות בכל העולם ונדהם ממספרם הרב. הדבר עורר אצלו תחושת פחד. הוא ראה את הרשלנות של העובדים ונחרד מהרעיון שגם אצלו עלולה להתרחש תקלה.

באותה תקופה עשה עוד צעד בלתי-מודע בכיוון היהדות. הוא שם לב כי משום מה לאחר סיום הארוחות שהוגשו בחדר האוכל של התחנה האטומית הוא עושה יותר טעויות מהרגיל על כן החליט להתנזר ממאכלי בשר ודברי חלב.

"בכלל לא ידעתי כלל שיהודים נוהגים לשחוט את הבהמות באופן מסוים או שאינם אוכלים דם. לא ידעתי כלום. אבל משמים רצו שנשמתי תזדכך כדי שאוכל לחזור בתשובה. וכך במשך ארבע שנים ניזונתי ממאכלים צמחוניים בלבד".

זמן קצר לאחר מכן פגש לראשונה יהודים דתיים. גם זה היה בהשגחה. הדבר אירע בשנת תשנ"א כאשר שהה במוסקבה לרגל עבודתו. בחדר מולו בבית המלון התאכסנו קבוצת יהודים דתיים שאף הם באו למוסקבה בשליחות: ללמד גמרא. בכל בוקר יורי ראה אותם יוצאים לעבר בית הכנסת השוכן בקרבת מקום כשספרים ענקיים בידיהם. הוא חש צביטה מוזרה בלב, מין צער על כך שתוכן הכרכים הללו סגור וחתום בפניו. אז עוד לא שיער שבתוך כמה שנים יצטרף בעצמו לקבוצת "לומדי התלמוד".

יום אחד החליט לבקר בבית הכנסת. "מעולם לא ביקרתי בבית הכנסת קודם לכן אבל האווירה הנעימה גרמה להרגיש כאילו זה הבית שלי. ספר תורה מונח היה על הבימה ומישהו קרא בו בקול רם בנעימה מיוחדת. יתר האנשים, עטופים בלבן, הקשיב לו בריכוז. בקומה העליונה נמכרו ספרי יהדות בשפה הרוסית. נגשתי לשם וקניתי ספר "פרקי אבות".

הוא היה אז בן 35 ועד אותו יום מעולם לא הניח תפילין.

בערב התעמק בספר שקנה וחש צימאון בלתי מוסבר לסיים את כולו. רבי אליעזר מחייך: "לכל יהודי יש את חלקו בתורה, שרק בכוחו לגלותו. יהודי שמבטל תורה, כביכול, "קובר" את חלקו בתורה ומונעו מלצאת אל העולם ולהאירו. כך, ברחמי ה', התחלתי בקור החורף המוסקבאי לגלות את חלקי בתורה". 

הקלטה סודית

כעת החלו שרשרת של נסיבות מופלאות שהוציאו את יורי למסלול חיים חדש. מלאו כבר שמונה שנים לעבודתו בתחנת הכוח. בינתיים קרס המשטר הקומוניסטי ברוסיה והחלה תקופת תוהו ואנרכיה. אוליגרכים בעלי ממון המקושרים לארגוני פשע השתלטו על נכסיה של רוסיה וגם על תחנות הכוח. המנהלים החדשים התייחסו רק לשורת הרווח ודחקו בעובדים להפיק את מירב החשמל כדי לעשות כמה שיותר כסף. שיקולי בטיחות והגנה על האזרחים לא עניינו אותם.

יורי נקלע לדילמה. מעודו היה אדם ערכי התופס אחריות, תכונה שלמד מאימו ז"ל. ההתנהלות שראה סביבו הגבירה אצלו את התחושה שבסוף יקרה אסון נוסף בדומה לצ'רנוביל. מה לעשות?

אותו לילה נתקל בדברי המשנה באבות: "אם אין אני לי – מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו – אימתי?". הוא נדהם. זה היה כאילו נכתבו המילים במיוחד עבורו. בו במקום גמלה בליבו ההחלטה שלא לעמוד מנגד אלא לעשות מעשה שיטלטל את אמות הסיפים.

באודומלה פעל מרכז תקשורת משוכלל. יורי הציע להם לערוך תשדיר על תחנת הכוח מנקודת מבט של איש אטום מקצועי. ההצעה התקבלה ולמרבה הפלא אף התקבל אישור מטעם המחלקה הראשונה של הקג"ב להיכנס ולצלם גם בחלקים המאובטחים ביותר. "בזמני הפנוי מעבודה הייתי לוקח את המזוודה השחורה עם המצלמה ונכנס לתחנה האטומית. שם, לפי תוכנית שנערכה במהירות ולפי תחושות בטן, הסרטתי כל מה שנראה לי ראוי לתשומת לב. לאחר זמן התמלאה קלטת טיוטה בת שלש שעות, והתחלתי בעריכת התשדיר".

באותו זמן דן הפרלמנט הרוסי בנושא הפרטת תחנות הכוח הגרעיניות. איש לא ידע עד כמה חמור מצב הבטיחות שלהם. יורי נסע למוסקבה שם הצליח לשכנע את ראשי מערכת התקשורת הראשית להקרין את התשדיר ברגע שיהיה מוכן. במוסקבה קיבל יורי חדר עריכה משוכלל עם הציוד המתקדם ביותר. הוא עמל על הפרויקט ימים כלילות. כשהושלמה העבודה קיבל תשלום. אבל יורי חש שאסור לו ליהנות מהכסף. במוסקבה היה מכון לאונקולוגיה של ילדים, שעיקר מטופליו היו ילדים נפגעי אסון צ'רנוביל. "נסעתי לשם ובקשתי לדעת איך אוכל להעביר להם את הסכום שקיבלתי. המנהלים נדהמו. מימיהם לא נתקלו בתופעה כזו. לא ידעתי אז על מצוות צדקה המצילה ממות ומשנה גזרות שמים לטובה. אלמלא זכות זו מי יודע איך הסיפור היה מסתיים".

ברשות השידור נאמר ליורי לחזור הביתה ולהמתין בסבלנות כחודשיים עד הקרנת התשדיר. יורי שב לעיר מגוריו ובאחד הימים שח לפי תומו על התשדיר שהכין. הדברים התגלגלו לידיעת מנהלי הכור הגרעיני ועוררו סערה. יורי הוגדר "אויב העם". ברוסיה לא מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ, בטח לא כשמדובר במידע העשוי להביא לסגירת הכור האטומי ולפגיעה בהכנסותיהם של בעליו המקושרים לחוגי העולם התחתון. שליח בהול נשלח לאלתר למוסקבה על מנת להוציא את התשדיר מידי רשות השידור בכל מחיר.

"קשה לתאר את עוגמת הנפש שחשתי. עבודה רבה כל-כך, מטרות נעלות, הכל עומד לרדת לטמיון בגלל פליטת פה אומללה. כמה חבל. על סף ייאוש יצאתי למרפסת של מרכז התקשורת שעמדה בקומה ה-16. הרמתי את עיני אל שמים משחירים ומתוך לבי פרצה זעקה ספונטנית – 'ה' הושיעה'!" התפילה הזאת שנאמרה ברגע של אמת הייתה החשובה ביותר לנשמה שלי בכל הסיפור הזה. הרגשתי באופן מוחשי – מלבד האלוקים אף אחד לא יכול לעזור לי".

בחמש לפנות בוקר ניסה יורי להתקשר לעורך התוכניות על מנת להפציר בו לשדר את התוכנית למרות הלחצים המופעלים מלמעלה. קולו המנומנם של העורך ענה לו: "אהה, זה אתה?... ראית אתמול את התשדיר שלך?". מתברר לגודל ההפתעה שבאופן בלתי מוסבר הוחלט להקדים את הקרנת התשדיר בחודשיים תמימים ולשדר אותו דווקא בשעה עשר בלילה, במועד הצפיה המבוקש ביותר. מנהלי הכור האטומי חרקו שן אך נאלצו להשלים עם העובדה שמחדליהם נודעו בפומבי.

"זה היה הרגע בו נודע לי בוודאות שאין בעולם מקרה. הבנתי אז שיש יחיד בשמים השומע את תפילותינו, והוא בלתי מוגבל. מי שאוחז ביד ה' אינו צריך לפחד מהנסיבות החיצוניות, מפחידות ככל שתהינה".

ישיבה

התשדיר הוקרן והשיג את פעולתו. תחנת הגרעין המסוכנת נסגרה וליקוייה תוקנו. אך המנהלים הזועמים מצאו דרך אחת להתנקם ביורי – הם פיטרו אותו. בדיעבד גם זה היה לטובה. יורי, שהמשיך כל אותה תקופה להתעמק בפרקי אבות, החליט לעלות לארץ ישראל. ההכנות נערכו ולמרות החשש מפני הבאות חש שזהו הצעד הנכון. אבל אז התערבה שוב ההשגחה וכיוונה את צעדיו. בשנת תשנ"ד, חודש לפני העליה המתוכננת לארץ, יורי חולם בלילה חלום מבעית. את תוכנו אין הוא זוכר אך החלום שבר את רוחו. "אינני אדם בעל עצבים חלשים. עברתי – כמו שאומרים – את האש ואת המים. והנה חלום כזה מוציא אותי לגמרי משלוותי! שבע שנים לאחר המעשה קראתי בגמרא – "אמר ר' הונא: "אדם טוב, מראים לו חלום רע...." (ברכות נ"ה). החלום הזה היה הטובה הגדולה ביותר שה' עשה לי. הרגשתי חוסר מנוחה. התעורר בי צמאון גדול לבקר דווקא בבית הכנסת הגדול במוסקבה. רגליי הובילוני מאליהם בכיוון הנכון. כך פגשתי את מנהל ישיבת "תורת חיים", הרב אלכסנדר אייזנשטדט, ש'במקרה' היה שם. הוא נתן לי את כרטיס הביקור שלו והציע לי לבוא לישיבה לכמה ימים".

וכך, בגיל 39 יורי מוצא את עצמו לראשונה בחייו בישיבה השוכנת בפרברי מוסקבה, בכפר אודלניה, על שפת אגם קטן באמצע יער אורנים. הוא חש כדג במים. "מעולם לא הרגשתי אושר ושמחה כה גדולים כמו מלימוד התורה", הוא מספר. "התעוררו בי כחות שהיו נעלמים עד כה".

בשבת הראשונה בישיבה שבר סוף-סוף את הצום הצמחוני שלו, בן ארבע שנים. "אכלתי בהנאה לכבוד שבת קודש את נתח העוף שהוגש. שרתי בשמחה את זמירות השבת. הרגשתי כמו אדם שנסע לשליחות ארוכה למחוזות זרים ועכשיו חזר הביתה. ביום ראשון שלחתי לאשתי מברק שאנחנו לא נוסעים לשום מקום. מצאתי את הבית".

תמונת הסבא רבי אליעזר מירקין 

מעגל נסגר

חודש לאחר הגיעו לישיבה החליט יורי לשוב בבית הכנסת המוסקבאי ממנו הגיע. "היינו קבוצה קטנה ונסענו למוסקבה ברכבת חשמלית. הגענו לבית הכנסת והתחלנו ללמוד. לפתע, נכנסו כמה יהודים, תושבי חוץ, עם תיקים בידיהם ולבושים כחסידים. היו להם פנים טובות שהקרינו רוגע. אמרו לי שהמבוגר ביניהם הוא מוהל ידוע מאנגליה ושמו הרב הלפרין. שאלו אותי, אם ברצוני לערוך ברית מילה. באותו זמן כבר ידעתי את חשיבות המצווה הזאת והסכמתי".

ברית המילה אורגנה לאלתר ואז הגיע הרגע המאושר בחייו – הוא זכה להיכנס בבריתו של אברהם אבינו. כאשר נשאל איזה שם יהודי הוא רוצה לקבל השיב מיד – אליעזר, על שמו סבו רבי אליעזר גוטמן שהיה רב העיירה אלכסנדרוב הסמוכה למוסקבה. לאחר שנימול ביקש להתבונן בתצלום ישן של הסבא על שמו נקרא. "ברתת והתרגשות התבוננתי בפניו המאירים ובמבטו החודר. לאחר מכן הפכתי את התמונה הישנה ולתדהמתי ראיתי בצד השני מספר שורות בעברית הכתובות בכתב יד מהיר. סקרנותי גברה. מיד עליתי לאולם הלימודים, אל הרבנים, כדי שיתרגמו לי את הכתוב".

וכך היה רשום שם: "זכרנו בזכרון טוב לפניך שנת תרצ"א, טו"ב מנחם אב, אליעזר גוט מאן". בהמשך גם הופיע התאריך הלועזי "הראשון לאוגוסט 1931".

התרגשותו של רבי אליעזר מירקין גואה כאשר הוא מגיע לחלק הזה בסיפור. "מצאתי שהתאריך העברי אינו הולם את הלועזי ביום אחד. אבל אם בודקים את התאריך הלועזי בנפרד מתברר שהוא מכוון בדיוק לי"ח אב, התאריך בו נימולתי. ניסיתי לדמיין לעצמי, מה קרה בקיץ הלוהט של שנת תרצ"א, בעיירה אלכסנדרוב, השוכנת במרכז רוסיה הקומוניסטית. י"ז אב חל בערב שבת. אולי באותו יום חש אבי זקני שמתקרבת עת פטירתו... אבי זקני הפך את תמונתו, ופנה להשם בתחינה – "זכרנו בזכרון טוב לפניך" – הכופרים חושבים שיצליחו לנצח את אלוקים אבל אני מאמין שהכול בידיך ואין שום דבר שיקרה מבלי שיהיה רצונך בכך! ואני מאמין כי גם בממלכת הכפירה הזו צאצאי עוד ישובו להיות מהולים!"

'כולל' בביתן השמירה של החיידר הכלל חסידי בביתר עילית. ר' אליעזר על משמרתו 

הרועה קורא