כשהגיע לפרקו נשא רבי יוחנן לאישה את מרת יוכבד שהיתה צאצא לתלמיד רבינו, רבי שמואל טפליקר. כעבור עשר שנים משלא זכו להיפקד התגרשו ומאוחר יותר התחתן רבי יוחנן בנישואים שניים עם נכדת רבינו, מרת טויבע בת רבי געצע שהתאלמנה מבעלה, גם בנישואיו אלה לא זכה רבי יוחנן לבנים משלו, לאשתו היו ילדים מנישואיה הראשונים. בנים משלו לא היו לו לרבי יוחנן, אבל רבים היו צאצאיו הרוחניים, תפילותיו ומעשי החסד הרבים, אחד המיוחדים שבהם גם זיכה אותו ב'בן', נער מאומץ שהיה לו כבן ולימים אף אימץ את שם משפחתו וכינה את עצמו על שמו 'גלנט'.

מעשה זה חושף פן מיוחד מגדלות הנפש של רבי יוחנן. היה זה כאשר גיסו הרב החסיד רבי נפתלי צבי דובינסקי נתפס על ידי הקומוניסטים ונאשם בהשפעה על יהודי לשמור שבת, הוא נשפט לתשע שנות גלות בארצות הקור של סיביר הקפואה. בבית נותר יתום חי, ילד צעיר בשם ברוך יעקב. רבי יוחנן העמיס על שכמו את עול חינוכו של הילד הצעיר כשהוא דואג לו ומסור כלפיו כאב אל בנו.

צעד זה לאור המצב הבלתי נסבל באותם ימים היה בגדר מסירות נפש של ממש. הרעב שלט בארץ ולכלכלתו של אדם אחד נדרשו לניסי ניסים. בנוסף העיקו והדירו שינה מהעיניים החוקים הקומוניסטיים שאסרו כל פעולה יהודית, ובימים בהם חינוך יהודי מהווה עבירה פלילית על החוק, לקיחת אחריות על גידולו וחינוכו היהודי של ילד צעיר איננה מהדברים המובנים מאיליהם.

ובינתיים החל המצב להידרדר, הקומוניסטים הכבידו עולם, פקחים מטעם השלטון שוטטו בכל מקום, תרים אחר כל רמז לפעילות 'מחתרתית' – דהיינו, יהודים המבקשים לשמר את הגחלת באמצעות קיום מצוות, לימוד תורה ועיסוק בתפילה. בתי כנסת נסגרו בזה אחר זה. אנשים מיעטו לצאת לרחובות. מלחמת הזהות התנהלה בעיצומה, בחוץ אסור היה לך להציג את זהותך, ולהתאסף יחד כדי להזכיר זה לזה מהיכן באנו ולאן נשוב, בוודאי אסור. ידעו הרשעים הארורים מהיכן שואבים בני אברהם יצחק ויעקב חוסן וכיוונו את חיציהם אל נקודות התורפה הללו.

וכך, כשיהודי מנותק מידידיו ואינו רואה כמעט פנים יהודיות, בית הכנסת בעירו סגור ובמקווה אין מים, ילדיו משוטטים באפס מעש בחצר ובנותיו נאלצות על כורחן ללכת ל'שקולה' – בית הספר הכללי שם חותמים במסמך רשמי על התנכרות לאמונה, ובכן, כמה זמן תשרוד יהדותו של יהודי זה?!

רבי יוחנן לא הסכים לגורל שכביכול כבר נחתם על יהדות רוסיה ואוקראינה, הוא ידע שבמקומות מסוימים מתקיימות באורח נס כמה 'מובלעות' שיד הקומוניזם דילגה עליהם, שם מקיימים יהודים את יהדותם בחרות יחסית ואין רדיפות יומיומית.

כזו היתה טַשְׁקֵנְט בירתה של הרפובליקה אוזבקיסטן, מהערים הגדולות בין מדינות חבר העמים. העיר מילאה תפקיד מרכזי בחיי המסחר והתעשייה של ברית המועצות ונחשבת למרכז תרבות מהגדולים באסיה.

בעיר רובע עתיק ומרכז חדש, במשך השנים התקיימה בגטו העתיק קהילה יהודית בנוסח יהדות המזרח. קהילות אשכנזיות הגיעו למקום בשנות מלחמת העולם השנייה כאשר אלפי יהודים נמלטו מאזורי הכיבוש הגרמני ומצאו מפלט בטשקנט, לקראת סיום המלחמה הגיע מספרם לעשרות אלפים והם התקיימו כקהילות עצמאיות ושימרו את מנהגיהם שהביאו עימם ממכורותיהם.

בטשקנט, כך ידע רבי יוחנן, מתגוררות מספר משפחות של חסידי ברסלב המתקיימים כקהילה קטנה ומלוכדת, יש להם אפילו בית כנסת הקרוי על שם רבינו ז"ל, הוא עשה אפוא את דרכו לשם כשהילד ברוך יעקב מתלווה אליו.

גם כאן, במקום שליו יחסית לא תמו התלאות. ילדים יהודיים בברית המועצות דאז נחשבו טרף קל, והיו בסיכון הגבוה ביותר להיטפלות מצד הרשויות. רבי יוחנן השגיח על בן גיסו בשבע עיניים, כשהוא נאלץ לבלות עימו רוב היום ולדאוג לחינוכו היהודי.

תלמוד תורה ראוי לשמו לא היה בנמצא והאפשרות החינוכית האחרת היתה בית הספר הממשלתי הנוכרי. החוק המקומי כבשאר מדינות חבר העמים התייחס ללימודים בבתי הספר הממשלתיים כחובה, והיה זה רק עניין של זמן עד שנוכחותו של הילד המבלה בבית בשעות הלימודים תעורר תשומת לב מיותרת.

כשהבחין רבי יוחנן ששכניו מבחינים בילד ולפי שידע מה קצר המרחק בברית המועצות בין ראיה להלשנה, העתיק את מגוריו למקום בטוח יותר.

בביתו של רבי יוחנן ינק הנער את יראת השמים היישר ממקום גידולה הטבעי, אביו המאמץ היה התגלמותו של התמימות היהודית, חיוניותו ועבודתו שהתאפיינה בהתלהבות ושמחה פנימית הספיגו בנער את היסודות האיתנים בדרכו של הרבי, יסודות אלו ילווהו הלאה, שנים רבות לאחר מכן.

חלפו שנים ותמו תלאות המלחמה, הבריחה מאומן התגלתה למפרע כפעולת הצלה לדורות. מבין כל אנשי שלומנו שבאומן, היה רבי יוחנן כמעט יחידי שזכה לעבור את מסך הברזל ולהגיע אל הגדה השנייה שלם בגופו ובנפשו ולחונן את עפרה של ארץ ישראל. הוא עלה ארצה בהשתדלות בת אשתו השנייה, הרבנית שרה גלבך שתחי', אף היא בת אומן שנשתיירה כמעט יחידית מכל עברה המפואר של ברסלב בעירו של הרבי.

בבואו ארצה הביא עימו רבי יוחנן מטען אוטנטי, שיריים מעולם שהיה ואיננו עוד; ספרי קודש, ניגונים עתיקים שהושרו על ידי אנשי שלומנו, סיפורים שיחות וזיכרונות, חלקם מעשיר אותנו עד היום. גם כאן הילך לפני החסיד התמים טובו וצדקתו היתה לשם דבר. הוא היה עובד ה' בכל אבריו ואיש חסד בכל אישיותו רכושו וחפציו.

תמימותו בעניין רבינו ז"ל היתה לאות ולמופת, אי אפשר היה להסיטו מציווי של הרבי כמלא הנימה בשום טענה, אך הוא עשה זאת ברכותו האופיינית ובאצילותו. נאמן לגישתו של רבינו לעניין רפואות ורופאים סירב בכל תוקף לראות פני רופא. גם כשגברו עליו הייסורים נשתמרה עקשנותו שלא להזדקק לרופאים אך באותה עקשנות נשתמרה גם הארת הפנים שלו ושמחתו התמידית. כשניסו פעם בני משפחתו להשפיע עליו שייקח תרופות, נענה ואמר להם בחריפות: 'הרופא הלא צריך לחיות ולהתפרנס – לפיכך קונה אני ממנו תרופות, אבל הלא גם אני צריך לחיות – לכן אינני נוטלן...'

שרוי בתוך אוהביו ומעוטר בשם טוב, נסתלק רבי יוחנן בשיבה טובה ביום כ"ו שבט תשל"ט ונקבר בהר הזיתים.