"נולדתי בעפולה למשפחה דתית-לאומית", פותח הרב פישל את הראיון המיוחד כשאנו מוצאים בתוככי העיר הסואנת פינה שקטה לשיחה מעמיקה בסיומו של יום עבודה נוסף - רגע לפני שהוא יצלול בחזרה לסדרי הלימוד המקיפים אותו לפני העבודה ואחריה.

"כשהייתי בן חמש־עשרה עברנו לרכסים, עיר ליטאית, אך המשכתי ללמוד בישיבה התיכונית 'בני עקיבא - פרחי אהרון' בקריית־שמואל. הייתי קצת שובב בלשון המעטה, ואחרי תקופה מצאתי את עצמי בלי מסגרת. במקום ללמוד במקום נוסף, עבדתי כחצי שנה עם אבי ב'גרעיני עפולה' שייסד סבי ע"ה.

היה זה אחרי תקופה של עבודה בחנות. באחד הימים מציעה לו אמו ללכת בעקבות אחיו שהתחיל להתחזק ונהיה חרדי, ולעבור גם כן לישיבה. "אמא עודדה אותי לעבור לישיבה, אבל לאבא בהתחלה זה היה מאוד קשה. אבא התקשה בניהול העסק לבדו, הוא גילה כבר את חושי המסחרי ולא רצה שאעזוב, הוא מאוד התנגד שאלך בגיל שש־עשרה וחצי לישיבה החרדית. בזמן קיץ תשנ"ו הבריחה אותי אמי עם תיק גב ואמרה לי: 'תיסע לישיבה!' אבי איים שהוא יבוא ויכניס את ראש הישיבה - לכלא... 

חצי שנה עבדתי איתו בחנות, במשך כל זמן חורף, ופתאום נעלמתי. הוא היה צריך את העזרה שלי. עבור משפחתנו 'גרעיני עפולה' זה ענין של מסורת", מסביר הרב פישל כשהוא מתאר לנו את סיפורה של רשת הגרעינים המצליחה הפרושה בכל רחבי הארץ.

"סבא שלי, דוד־פישל עליו השלום, הקים את 'גרעיני עפולה'. כאשר הגיע לארץ כניצול שואה, הוא ניסה למצוא את פרנסתו בכל מיני תחומים. יש לו ספר שבו הוא מספר את סיפורו. הוא ניסה למצוא את פרנסתו בשוק השחור, במכירת ביצים ובכל מיני עסקים כאלה. הוא התגורר בעפולה, ולבסוף פתח בשנת תשי"ג בתחנה המרכזית את 'גרעיני עפולה - מעצמה גרעינית', כך כתב בשלט שהתנוסס מעל חנותו. 

הוא הראשון שפתח חנות לממכר פיצוחים קלויים והתפרנס ממנה בכבוד. עד אז אנשים היו קונים בשוק חומר גלם, וקולים את הפיצוחים במחבת. לסבא היה ראש תעשייתי, ראש מסחרי פולני, הוא לקח את התנור של הקפה שקלו בו פולי קפה, והפך אותו לתנור שקולים בו גרעינים שחורים, גרעיני אבטיח, פיסטוק, וכדומה. 

החנות בתחנה המרכזית הצליחה מאוד, וכאשר סיים אבי את שירותו הצבאי הוא התחתן, ולאחר מכן, בתמיכת אמי, הוא נכנס חזק בעסק ופיתח אותו לחנויות ולסופרמרקטים. הוא התחיל להאיץ את העסק מעבר לחנות מצליחה. הוא פתח חנות משלו בקריות, ואחר כך הקים מפעל לקליית פיצוחים בעפולה עילית לשם עברנו להתגורר. הוא מכר סחורה לבתי עסק ממטולה עד אילת, לסופרמרקטים, לשק"ם, לשקמיות, לקנטינות, ל'קו-אופ', 'שופרסל' ועוד. הוא היה היחיד בתחום הזה בארץ במשך כעשר שנים. 

אבי ייצר את כל סוגי הפיצוחים - גרעינים שחורים, גרעיני אבטיח, גרעינים לבנים, פיסטוק, קשיו, בוטנים, שקדים, וכל הפיצוחים המוכרים היו לו, ברוך השם, עם או בלי קליפה. הוא התעסק גם בפירות יבשים, בקטניות ובתבלינים. הוא מכר שבעים סוגי  תבלינים, חמישים סוגי קטניות, פירות יבשים עם ובלי סוכר, ומוצרים אורגניים. יש גם נתח נכבד של שוקולדים וסוכריות גומי, שמני זית, טחינה ודבש, מגוון מוצרים, והכל תחת הכותרת 'גרעיני עפולה'". 

ארז תיק וברח לישיבה. הרב נחום רגוזניצקי שליט"א עם תלמידיו בישיבת "מאורות התורה" בטלז־סטון

בדרך בעלי המוסר

האנרגיות המיוחדות שניחן בהן הרב פישל מילדותו הן אלו שהביאו אותו למצוא את עצמו עובד בחנות בגיל צעיר שכזה, אך הן גם אלו שהביאו אותו לעלות מעלה מעלה בתורה וביראת שמים מהרגע שבו נכנס ללמוד בישיבה, שם הבין מרבותיו שאין לו לאדם בעולם הזה אלא עמל התורה בלבד, ושם הוא קונה את יסודות היהדות.

"הלכתי לישיבת 'מאורות התורה' בטלז־סטון, בראשות הרב נחום רגוזניצקי, תלמידו של ה'חזון איש'. מי שהדריכו אותי כל העת ואחר כך הפכו למוריי ורבותי הם מרן המשגיח הידוע הרב דן סגל והרב נחום רגוזניצקי". אלה בעצם שתי הדמויות החיות שהשפיעו על יסודות החיים שלו והפכו אותו לבן תורה העמל משך ימים ארוכים בעמל התורה.

"ראש הישיבה, הרב נחום רגוזניצקי, העביר לנו שיעור כללי, ומסר גם שיחת מוסר פעם בשבוע. הדבר העיקרי שקיבלתי ממנו, שהחדיר בנו כמו אש ללא הרף, היה שבלי תורה אין חיים, אִמרה שהביא מה'חזון איש', שממנו ציטט דברים לרוב. הוא סיפר שפעם הוא נכנס ל'חזון איש', כשהיה בחור ישיבה בסלבודקה, והיה עם פרצוף לא שמח. ה'חזון איש' שאל אותו בתמיהה: 'נחום, אתה בחרתנו?...', כלומר, אם הקב"ה בחר בנו, איך אתה יכול להיות עם פרצוף לא שמח?...

הוא תמיד אמר שמי שלא הולך עם התורה, נוחל רק אי הצלחות וביזיונות. העיקר לדעת שהתורה היא חיינו, שאנחנו כמו דגים בים, ובלי מים אין חיים לדגים. חוץ מזה הוא גם החדיר לנו איך להתנהג במידות נכונות, בדרך ארץ, מענטשקייט".

הרב פישל הופך בהמשך לאחד ממקורביו של המשגיח ר' דן סגל איתו עמד בקשר יומי בכל אותה תקופה. "המשגיח ר' דן סגל הוא כולו לב, התורה שלו מלאה בלב אמיתי כי היא גם משולבת עם חסידות. הוא סיפר לנו פעם בשיחת היימיש כי התחיל את עבודת השם שלו לא בשיחת מוסר על 'שערי תשובה' או 'חובות הלבבות', אלא כאשר היה בגיל עשרים ושש אצל ר' אהרל'ה, רבי אהרן ראטה מ'שומרי האמונים'. 

אפיזודה מעניינת שראיתי אצלו, ועד היום אפשר לראות, זה שבכניסת תשעה באב הוא מתחיל לבכות שעות על גבי שעות. הוא גם הרבה לדבר איתנו בשיחות מוסר על מידות, על אמונת חכמים, על דרך ארץ, וכמובן על תורה".

קשר אישי ומיוחד. מרן המשגיח ר' דן סגל שליט"א

משתתף בשבע ברכות בחתונתו של הרב פישל

מברך את ילדו

חבורת העובדים

"אבי תמיד רצה שאצטרף לעסק הנרחב שהקים. אפילו היה מקרה שהוא שלח ספק שהיה חבר שלו, שהתקשר אלי בהיותי אברך ואמר לי: 'למה אתה לא עוזר לאבא שלך?' אנחנו חמישה בנים ושתי בנות, ודווקא אלי אבא התקשר, כי זכר שבעת נעוריי הייתי דומיננטי בעבודה ועם ראש גדול. הוא בנה עלי וקיווה שאצטרף לעסק, לכן כשנעלמתי יום אחד והוא גילה שאני בישיבה הוא כעס מאוד".

הכעס הגדול נמשך מספר חודשים, אך לאחר מכן, כאשר התברר לאביו כי בנו יושב ועמל בתורה באמת, הוא החל להתמלאות בנחת אמיתית, ומהר מאוד הפך למעריץ של גדולי התורה והמשגיחים.

"אחרי תקופה שאבי התנגד ללימודיי בישיבה, בסופו של דבר כשהבין שאני יושב ועוסק בתורה הוא קיבל את זה, ואף יותר מכך. כשנולד האח הקטן שלי, הקטן ממני בעשרים ואחת שנה, הוא הזמין את ראש הישיבה שלי שיהיה הסנדק! אבי גם שכנע את אחי הבכור להיכנס לישיבה בעקבותי. הוא שילם לו על כך משכורת כביכול הוא עובד בעסק, העיקר שישב וילמד, מה שהביא לכך שבסוף גם אחי הבכור חזר בתשובה".

אחר נישואיו מתגורר הרב פישל בבני־ברק, ושם, בכולל 'חזון איש', הוא ממשיך להתמיד כתלמיד של הרב ניסים קרליץ, ושיטת הלימוד יחד עם עבודת המוסר מביאות אותו להקים חבורה מיוחדת שהפכה לשם דבר. "תמיד אהבתי ללמוד מוסר. ר' דן סגל הדריך אותי גם איך ללמוד מוסר, ואמר לי כמה זמן ביום ללמוד מוסר. למדתי גם בספרים של ר' חצקל לווינשטיין, ר' ירוחם ממיר, והגדול מכולם, אבי דרך המוסר הסבא מקלם, שבעקבות דרכו הקמנו 'חבורת דבק טוב' כפי שהוא הקים". 

מהי חבורת דבק טוב?

'''חבורת דבק טוב', זאת חבורה שבה מתאספים כמה אברכים ומקבלים עליהם קבלות בכל תחומי עבודת השם. בכל תקופה עובדים על עניין אחר וכך מנסים לקנות עוד ועוד קניינים רוחניים. כשעושים זאת ביחד זה מעודד וממריץ אחד את השני לעמול ביתר שאת, זאת שיטה ידועה בעולם הליטאי. לר' אליהו לופיאן, ראש ישיבת כפר חסידים, גם הייתה חבורה כזו.

היינו חבורה של אברכים בוגרי הישיבה שלמדתי בה בטלזסטון. הקמנו את החבורה וזה נמשך זמן ארוך עם קנסות של חצאי שקלים ושקלים למי שכביכול לא עמד בקבלה.

הדבר מאוד חיזק את כולנו, אלה ממש חיים של עבודת השם, כל הזמן מנסים לעלות ולהתעלות. השיטה מקבילה לשיטת ההתעלות החסידית אבל בצורה ליטאית תובענית מאוד.  אבל אחרי תקופה זה הסתיים, ומצאתי את עצמי עם חלל רוחני. חיפשתי משהו שימשיך לי וייתן לי את עבודת ההתעלות, ואל תוך החלל הזה הגיעה תורת רבינו הקדוש".

הרגשה של קדושה. בית הכנסת "שובו בנים" בעיר העתיקה מול מקום המקדש

תורה בעיר העתיקה

במשך כל אותן שנים ביקש גיסו של הרב פישל, שהוא חסיד ברסלב הלומד בישיבת 'שובו בנים' בירושלים, לגלות לו את תורת רבינו הקדוש. "הוא תמיד אמר לי: 'בוא תבקר בישיבה שלנו, תשמע את הרב אליעזר ברלנד, תכיר את חסידות ברסלב'. תמיד אמרתי לו: 'תקשיב, יש לך את הרב שלך, יש לי את הרב שלי, הכל בסדר, בוא נשאר חברים...' 

לאחר שהחבורה שהקמנו התפזרה, הרגיש גיסי שאני מחפש משהו רוחני להתחזק, ופנה אלי: 'אתה יודע מה? בוא ל'שובו בנים' בעיר העתיקה, תנסה ללמוד שם. מה כבר יכול להיות? אם לא יהיה לך טוב, תלך'. הסכמתי. הגעתי לעיר העתיקה עם התיק הליטאי שלי, הבאתי אוכל מהבית עם ספרי הלימוד שלי וכובע הקנייטש, התיישבתי באיזה מקום ולמדתי.
מיד הרגשתי שיש כאן אנשים אחרים לגמרי. ראיתי את הקדושה, את שמירת העיניים שלהם כאשר הלכו להסעה.

"זה קרה כשראיתי את פניו בערב ראש השנה בדרך לקלויז." הגר"א ברלנד שליט"א בדרכו לתפילת ליל ראש השנה באומן

יש דברים שאתה מרגיש בחוש. ישבתי ולמדתי במשך חודש, ואז נולד בני הרביעי. שכנעו אותי שהרב ברלנד יהיה הסנדק. דיברתי עם בית הרב, ואמרו לי: 'בסדר, תבוא בשעה הזאת, והברית תהיה באולם מתחת לבית הרב'.

הברית הייתה אמורה להיות ביום שלישי, וביום שני הייתי בשיעור של ר' דן סגל. התקשרו אלי. 'אנחנו מחפשים אותך, הרב לא מרגיש טוב, הוא לא יגיע לברית'. חשבתי: 'מה אני עושה? אין לי אולם, אין אוכל, אין לי כלום...' בסוף התארגנו צ'יק צ'אק, והלכנו לאיזה אולם בקריית־ספר. 

אחרי כמה ימים הגעתי לישיבה בעיר העתיקה ושמעתי על מישהו שגם הוא היה צריך לעשות ברית ביחד עם הברית שלנו באולם והרב היה אמור להיות סנדק. הוא שאל אותי: 'מה עשית?' אמרתי לו: 'הרב לא יכול, אז לא יכול. מה אני יכול לעשות?' הוא אמר לי: 'אני הלכתי לשדה כל הלילה והתבודדתי, התחננתי, וביקשתי מהשם שאזכה שהרב יהיה סנדק. בסוף כך היה באמת; למרות שהרב לא הרגיש טוב הוא ירד והיה סנדק של הבן שלי'. 

כששמעתי את הדברים שלו הבנתי קצת מה זה ברסלב, מה היא חסידות; לא מוותרים, מתפללים, הולכים לשדה, התבודדות, זה קשר אישי עם השם יתברך שלא הכרתי. זה גרם לי להתחיל להתבודד יותר ונשארתי קשור ל'שובו בנים', פוסח על שני הסעיפים: גם הולך לשיעורים של הרב ברלנד ביום שלישי, וגם הולך לכל השיעורים של ר' דן סגל, בירושלים ובבני־ברק.

הייתי אז בקשר אישי ורציף עם ר' דן סגל ברכב, עד כדי כך הייתה לי קרבה אליו. הייתי בא אל הרב לירושלים ואחר כך נוסע עם ר' דן לבני־ברק לשיעורים. באותה תקופה המליץ עלי ר' דן סגל כמשגיח לישיבה מסוימת, אבל אני כבר הסתפקתי אם אני באמת רוצה להיות משגיח בישיבה ליטאית או חסיד ברסלב כמו אלו שהתחלתי להכיר באותה תקופה, וויתרתי על ההצעה".

בכי מטלטל בציון

הרגשתי אור שאין בשום מקום אחר בעולם. בציון רבינו הקדוש

חודש אלול הגיע ואיתו ההכנות לנסיעה לאומן. בהחלטה של הרגע האחרון הרב פישל מחליט שהוא מצטרף לנסיעה הזו שעתידה לשנות את חייו. "זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שיצאתי מהארץ. זה באמת היה דבר פלא שאני אעזוב את החגים בארץ, כי במשך תשע שנים הייתי הגבאי בישיבה שלי בימים הנוראים - בראש השנה, יום כיפור ואחר כך בסוכות ובשמחת־תורה. הייתי גבאי של מאתיים וחמישים איש. 

לא יודע איך זרקתי את השכל, איכשהו טסתי לאומן לראש השנה. נתתי למחליף את הכרטיסים של פתיחת ההיכל, פתיחת הארון וכל מה שצריך לראש השנה, וטסתי לאומן בראש השנה תשס"ט.

הגעתי לראשונה לציון של רבינו הקדוש. את הרגעים האלו, כמו שחסידי ברסלב יודעים, לא שוכחים לעולם. ברגע שהתחלתי לומר את ה'תיקון הכללי' פרצתי בבכי כמו שלא בכיתי מעולם, רציתי לומר וידוי דברים, אבל כמו שכולם מספרים, לא הצלחתי לדבר, רק בכיתי בכי שאי אפשר לתאר, הבכי של חיי. זה היה אירוע שטיהר וזיכך לי את העצמות, הרגעים האלה הולכים איתי עד היום. 

אני זוכר שאחר כך הלכנו להתפלל בקלויז, וכאשר ראיתי את הרב ברלנד בפעם הראשונה עם הקיטל והטלית בערב ראש השנה הרגשתי קדושה מיוחדת שאני לא יודע איך לתאר אותה. הלב שלי עבר מהפך של ממש, ולמעשה, באותו יום הבנתי שאני רוצה להיות חסיד ברסלב על כל המשתמע מכך".

הנסיעה לאומן שינתה משהו בפנימיות העבודה של הרב פישל. כמי שטעם יין הונגרי, הוא הבין כי יש רובד עמוק יותר בדרכה של חסידות ברסלב, והוא הבין שמעתה הוא יוצא לדרך מחודשת של חיפוש בחייו.

"אני זוכר שאחרי שחזרתי לארץ והלכתי לשיחת מוסר של תחילת זמן חורף עם ר' דן סגל, ישבתי חצי שעה והקשבתי אבל הראש שלי בער בכיסופים של חסידי ברסלב. משהו השתנה אצלי, לא הבנתי מה קורה לי. צבטתי את עצמי כפשוטו, ואמרתי: 'יעקב, מה עובר עליך?'. יצאתי החוצה, שטפתי פנים, שתיתי משהו, ובאמצע השיחה הבנתי שזהו, הסתיים פרק בחיי. קלטתי ששתיתי הרבה מהבאר הזאת, זכיתי ליסודות עבודת השם, לים של דעת ושכל, אבל הנשמה שלי כבר עברה למקום אחר.

בתחילה לא היה ביטוי חיצוני לשינוי שהתחולל אצלי. מאז שהתחתנתי לבשתי חליפה ארוכה, חבשתי כובע קנייטש, והפאות היו מאחורי האוזניים. רק שנה אחרי התקרבותי הפאות עברו קדימה וגם הכובע העגול הגיע". 

איך קיבלו חבריך הליטאים את ההתקרבות?

"המעבר הסופי שלי לחסידות ברסלב לא עבר כל כך בקלות. ר' דן סגל הרגיש שנעלמתי פתאום, ובקריית־ספר, בקהילות של הליטאים שנחשבתי אצלן לאברך חשוב, היו רבים שאחרי שהתברסלבתי לא אמרו לי שלום, אפילו לא הנידו ראש לקראתי, אבל אני כבר שמעתי גם על מעלת הביזיונות והתחזקתי ככל יכולתי.

המשכתי בלימודי בישיבת 'שובו בנים' בעיר העתיקה. היו תקופות של כמה חודשים שפשוט הייתי ישן למעלה, בעזרת הנשים, וחוזר רק ביום חמישי או שישי הביתה".

שתהיו כמוני ממש