"אבא שלי היה מהתלמידים הראשונים של ישיבת גייטסהד לפני המלחמה, אביו – סבא הגיע מפולין, הוא היה חסיד באבוב. אבא היה ידיד קרוב של הצדיק ראש הישיבה הרב יהודה זאב סגל, ושימש כחמישים שנה בישיבה כמגיד שיעור. אבא, בניגוד לאביו, חינך את משפחתו בחינוך ליטאי, ובדרך המוסר שהייתה נר לרגליו. בילדותי למדתי בחסידישער חיידר, אבל מעת הגיעי לגיל שתים עשרה נכנסתי ללמוד בישיבת מנצ'סטר, ושם נקשרה נפשי בנפשו של הרב סגל והייתי לתלמידו המובהק, ואף לאחר התקרבותי המשכתי ללמוד איתו בחברותא משך עשור שנים.

"לישיבה גדולה נכנסתי ללמוד בישיבת 'גייטסהד', והקו הכללי בישיבה היה ליטאי כמו בבית, הייתי לומד ספרי מוסר בהתלהבות ובחשק גדול, אבל עם כל זה משהו בדרך החסידות ב'ווארמקייט', משך אותי מאוד. התחלתי במקביל ללמוד ספרי חסידות, והתחלתי לטבול במקווה בכל יום, עד כדי כך שהחלפתי את הכובע והלבוש כדרך החסידים, ואף התחלתי לגדל פאות עבות מאחורי האוזניים. אבא שלי התחיל להבחין שאני נוטה לדרך החסידות, והוא חשש מזה.

"על כל יום שעבר החשש של אבא גבר יותר, ולא שחלילה דרך החסידות היא אינה דרך טובה, אך יש מסורת ודרך שאבא האמין בכל נפשו שהיא הדרך הרצויה לעלות ולגדול בתורה ויראת שמים, ולצערי חשב שדרך החסידות תגרום לי לנפילה וכו', וכידוע שבתקופות הללו ההתנגדות הייתה חזקה באופן כללי לדרך החסידות.

"אבא, שדאג לי מאוד, וחשב שזה עניין בר חלוף, החליט לשלוח אותי לשיבה הגבוהה 'לייקווד'. באותם ימים זה לא היה מצוי לשלוח מרחק גדול כל כך מאנגליה לארצות הברית, בודדים היו שעשו את זה ובוודאי בגיל מבוגר יותר.

"אבא רצה להציל אותי מישיבת 'גייטסהד' שהיו בה בחורים מעטים עם זיקה חסידית, הוא חשב שאם אני ילך לישיבת 'לייקווד', ישיבה שכולה 'מתנגדים', 'הג'וק' של החסידות ירפה ממני. ואם תשאלו מהיכן אני יודע את מה שחשב, הלא הוא לא שיתף אותי במחשבותיו?

"היה זה לפני מספר שנים, לצורך עניין מסוים נכנסתי עם יהודי לביתו של רופא קשיש באנגליה שהיה למעלה מגיל תשעים. אני לא הכרתי אותו כלל, אך עם כניסתי לביתו הוא קרא לעומתי בשם 'מיילך'. 'אתה מיילך?' השבתי בחיוב. 'אני רוצה לספר לך משהו חשוב', הוא אמר. 'אני בעל תשובה של אביך, הוא קירב אותי ליהדות והייתי לו ממש כבן'. תוך כדי שיחה נזכרתי בו בצעירותו, שאבא היה לומד איתו מידי שבוע. "מיילך, כשהיית ילד, היית בחור פרובלמאטי", הוא אמר. 'זה לא היה אני, זה היה אולי אחי', ניסיתי להתגונן, לא הבנתי לאן הוא חותר. 'לא לא, זה היית אתה', הוא פסק, והמשיך לספר, 'יום אחד אבא שלך סיפר לי, שהוא שולח אותך לישיבת לייקווד, בגלל שהוא פוחד שתהפוך להיות חסיד. הוא ממש פחד מזה'".

בניגוד למחשבת אביו, דווקא בישיבתו של הגאון רבי שניאור קוטלר יגלה אלימלך הצעיר את האור. 

לא קלה הייתה כניסתו של הבחור האלמוני מגייטסהד לישיבה היוקרתית. "היה זה בערב שבת, הייתי בחדרו של הרב סגל, הוא הרים טלפון ודיבר עם ראש הישיבה הגאון רבי שניאור קוטלר ואמר לו: 'יש לי בחור מצוין, אני רוצה שתקבלו אותו לישיבה'. 'אם הרב סגל ממליץ אז אין מה לעשות', אמר ראש הישיבה. טסתי לארה"ב לראשונה בגפי.

"כשהגעתי לישיבה, המשגיח הרב ג'ייקובס תמה למולי, 'למה יש לך פאות? הרב סגל סיפר לנו שאתה בחור ליטאי'. התחמקתי ואמרתי, 'זה שום דבר...' את הנעשה לא היה ניתן להשיב והמשגיח שיבץ אותי ב'חבורת מוסר' עליה נמנה הבחור אלחנן טאובר, לימים דיין נודע וחשוב בלוס אנג'לס, מתלמידי החכמים שבאנשי שלומינו. גם הבחור יצחק לעזער היה מבני החבורה, לימים תלמידו המובהק של הרה"ח רבי אליעזר שלמה שיק. בישיבה למד גם הבחור שלמה מאייר, לימים מחותני והמשפיע של ברסלב בלייקווד.

"אלף בחורים למדו אז בלייקווד. מיילך שהיה בגיל תשע עשרה נחשב אז לבחור הצעיר והטוב ביותר בישיבה כולה, מושא להערצה, לשקידה ויראת שמים. גבירים, פרנסים ודמויות רבניות דגולות לטשו בו את עיניהם, ממתינים שיתבגר כדי להציע לו את בתם, אלא שכאמור באותם ימים בישיבה התגבשה לה בסתר חבורת בחורים עובדי השם עם לבבות בוערים ורצון הפצת שם רבינו בעולם, הבחורים הללו היו עידית שבעידית.

"העניין של רבינו היה בהסתרה גדולה, החשש לדבר מרבינו היה מוחשי והמידור בחבורת הבחורים היה גדול מאוד. כיוון שהייתי צעיר הישיבה שמעתי בלחש על קיומה של החבורה הברסלבאית אבל לא ידעתי את טיבה ודעתה. באותה תקופה למדתי הרבה ספרי חסידות וחיפשתי חמימות ודרך להרגיש את השם. היתה זו פעם אחת שביליתי כהרגלי ב'אוצר הספרים' העצום של הישיבה, תוך כדי עלעול בספרים שונים נתקלתי בספר 'עלים לתרופה'. התחלתי לעיין בו והרגשתי שהוא סוחף אותי, הדיבורים הפשוטים והאינסוף אמונה שנבעה מכל שורה כבשו אותי באחת, הרגשתי שבספר הזה מצאתי את שאהבה נפשי.

"בחורים בישיבה שמו לב שהספר הפך להיות צמוד אלי, והם ידעו והבינו כנראה מי המחבר, שלחו מיד שלחו מכתב לגייטסהד לרב סגל , והודיעו לו כי הפכתי לחסיד ברסלב. כעבור זמן מה קיבלתי ממכתב ממנו בו הוא תמה בפניי: 'שמעתי שהפכת להיות חסיד ברסלב, ומה חסר לך בדרך של החפץ חיים?!' השבתי לו במכתב חזרה: 'אין כל סתירה, ולהיפך, זה רק הוספה על הדרך של החפץ חיים'. את האמת חייב אני לומר שמאותו המכתב הרב סגל לא הטריד אותי בנושא ואף לאחר שכבר נישאתי ונודעתי כחסיד ברסלב, משך עשור שנים למדנו בחברותא את הספר 'חובת הלבבות'. 

"אחרי עלים לתרופה הגיע תורו של הספר ליקוטי מוהר"ן, שגם מצאתי אותו בצורה אקראית, מיד כשפתחתי אותו הבנתי שכזה אור לא רואים בכל יום. הדבר הראשון שלמדתי היה 'ההקדמה' והרגשתי חיות עצומה, הבנתי שרבי נחמן הוא הרופא שלי, אלא שהייתי זקוק ביני ובין עצמי לעוד בירור קטן. החלטתי שבחודש אלול הקרוב אצא למרכזי החסידויות השונות להסתופף מעט בצל האדמו"רים בכדי לחוש ולטעום מאורה הכולל של החסידות.

"כאמור, הייתי מתמיד גדול, אבל הרגשתי שאין לי טעם בחיי בלי לחוש את השם. בחודש אלול הלכתי להרה"ק רבי יואל מסאטמר, הייתי אצלו בכל ימי ראש השנה ויום כיפור והרגשתי התעוררות גדולה, כמו כן הסתופפתי באותם חודשים בצילם של האדמו"ר מסקולען זצ"ל, האדמו"ר מספינקא (רבי הערש'ל) זצ"ל, נסעתי גם לאדמו"ר מליובאוויטש ונכנסתי לרבי מרימניץ. אבל אחרי כל המסע הרוחני וה'ביקוש' אצל כל הצדיקים הללו התחדדה בי ההכרה כי בסופו של דבר רק אצל רבנו אני מוצא נחמה לנפשי, וכי רק בצילו אשכון לבטח.

"שנה חלפה מכניסתי לישיבת לייקווד. זכיתי כבר להתוודע לתורת רביה"ק ביתר שאת, רבות השפיע עלי מטובו הרה"ח רבי אליעזר שלמה שיק, ואז השגתי את הספר חיי מוהר"ן, כשהתחלתי לקרוא בו כבר הבנתי שרבי כזה לא היה בעולם, הבנתי והצהרתי שאני שייך ליחיד הדורות.

"כאמור, בישיבה פעלה החבורה של הבחורים הברסלב'רס, חברתי אליהם 'מבורר' לחלוטין והצטרפתי אליהם להתבודדות. באותם ימים היה יער עבות שהקיף את הישיבה, כיום הכל כבר בתי מגורים. בכל צהריים הייתי הולך ליער ובוכה להשם משך שעה ארוכה. אחת התפילות שלי היו אז 'אני רוצה להתחתן, אני לא רוצה להישאר פלג גופא'. באותם ימים לפני ארבעים שנה באמריקה, ברסלב'רס היו נחשבים למשוגעים של ממש. כשנודע שהתקרבתי לברסלב את אף אחד כבר לא עניין הלימוד שלי, כל המעלות שיוחסו לי התפוגגו באחת 'מיילך נהיה ברסלבר', זה מה שריננו.

"יותר מכל הספרים שלמדתי, יותר מהתורות והשיחות ששיננתי, ההתבודדות עם ה'חבורה' של הבחורים השפיעה עלי יותר מכל. אני זוכר, בהתחלה, כשהגעתי פעם ראשונה ליער והבנתי שעכשיו כל אחד פורש לקרן זווית ומתחיל לדבר להשם, זה היה נראה לי כל כך מוזר, כל כך תמוה, כל כך הזוי ותלוש. זה לא שייך! למי אני ידבר? איך אני ידבר? מה זו הדרך המשונה הזו. הרגשתי ממש 'אבוד ביער'. אבל אז לאט לאט נפתחו המעיינות, הלב נפתח ואיתו קלחו הדיבורים והבנתי שזו המתנה הגדולה ביותר שרבינו נתן לי. פתאום כל הרצונות שפעפעו לי בלב, לדבר, לחוש את השם, לבשו צורה וקרמו עור וגידים. אחרי כל התבודדות התהלכתי כשיכור ולא מיין, מאהבת השם, מקרבת אלוקים, מה'אשרינו שיש לנו רבי כזה'. 

"חשוב לציין כי בימים ההם ברסלב הייתה אנונימית לחלוטין, במיוחד בחוץ לארץ לא ידעו ממנה, לא הבינו את שיגה ולא השיגו את כוונתה. זו הייתה מבחינתם כת נידחת ומי שנתפס אליה היה בבחינת 'אבוד'. השווער דווקא העריך מאוד את ברסלב, בעיקר בגלל רבי גדליה קעניג עימו נפגש לא אחת, וכשראה את גדלותו בתורה זה עשה עליו רושם גדול ביותר, דרך אגב, כמה חודשים לפני פטירתו רבי גדליה עוד ביקר אצל השווער באנטוורפן.

"בפגישתו הראשונה של השווער עם הרה"ח רבי יעקב מאיר שכטר, השיחה הייתה ארוכה ומלאה בדברי תורה וחסידות, בשולי הפגישה הוא תמה בפניו: 'אם אתם כבר מתקשרים לצדיק שלא חי אז למה אתם לא מתקשרים לרבי עקיבא או לרבי שמעון בר יוחאי?'

רבי יעקב מאיר השתהה מעט, וענה לו תשובה שתתקבל על דעתו. הוא שאל את השווער, הרי בל"ג בעומר נוסעים עשרות אלפי עמך בית ישראל למירון, ומדוע לא נוסעים לרבי עקיבא שהוא הרב'ה של רבי שמעון, רבי עקיבא שהיה גדול כל כך עד שהייתה התורה ראויה להינתן על ידו, ולמה? המשיך רבי יעקב מאיר והסביר: 'כל צדיק יש לו את העניין המיוחד ששייך לו, לרבי שמעון יש את העניין השייך לו, ולרבי נחמן יש את עניין תיקון הנשמות ותיקון העולם, ועיקר התיקון הוא בראש השנה, ומכל הדורות שקדמו לו הדור הזה הוא שזקוק לו יותר מכל הדורות שקדמו לו, ממילא אין זו סתירה'.

"ההסבר הזה, הביקורים של רבי גדליה והיכרותו עם עוד מאנ"ש נתנו לשווער במהלך השנים להבין שברסלב ותורתה עמוקה מיני ים. התדמית הרווחת אז החליפה את מקומה ועם השנים הגיעה עד להערצה. מאוחר יותר התוודע השווער כאמור לדמותם של רבי יעקב מאיר שכטר ורבי משה קרמר, וכשהתמנה לגאב"ד העדה החרדית בירושלים החל לקיים קשר הדוק עם החסידות בירושלים, המוסדות, הישיבות ודור ההמשך העמיקו בו את התחושה שברסלב זו דרך בעבודת השם אבל גם דרך ממוסדת ולא ערטילאית, כיום גם מורי חמי הגאב"ד מעורה רבות בקהילות ברסלב בירושלים ובית שמש ושאלות רבות הרות גורל של הקהילות ומשפחותיהם עולות תדיר על שולחנו.

"כעבור תקופה מהחתונה חזרתי לגור במנצ'סטר ובתבערת לבבי החילותי לעשות נפשות לרבינו הקדוש ותורותיו. כאמור למנצ'סטר וכמוה גם לאנגליה כולה לא האיר עדיין האור של רבינו הקדוש.

"באנגליה פגשתי ברב אברהם טרייסמן, לימים יד ימינו של הרה"ח רבי אליעזר שלמה שיק, שקירבתי אותו לרבינו הקדוש. באותם ימים בישיבת גייטסהד למדה קבוצה של בחורים מבקשים וביניהם היה הבחור יצחק מאיר מורגנשטרן. פעם אחת הזמינו אותי לדבר מברסלב, וישבתי עימם משך שלוש שעות רצופות, ומאז נסעתי אליהם בכל שבוע. בתקופה זו התקרבו כחמישים בחורים מובחרים בהם רבי פנחס שפירא חתנו של הרה"ח רבי ניסן דוד קיוואק וכמובן הרה"ח רבי יצחק מאיר מורגנשטרן ועוד רבים וטובים שאני לא זוכר את שמם, ככלות הכל עברו מאז גל הקירוב ההוא כבר למעלה מארבעים שנה.

"השנה הייתה שנת תשל"ח. הכיסופים לעלות ולהראות על פני הציון הקדוש באומן בערו בלבבי כיקוד אש שלהבת, והחלטתי לעשות את שלי ולנסוע.

"באותן שנים, כידוע, נאסרה הכניסה לאזרחים ישראלים לתחומי ברית המועצות, גם תושבי חוץ, שקל היה להם יותר לקבל ויזה הורשו לבקר רק בערים הגדולות כקייב ואודסה. הגשנו בקשה אני וחבר נוסף, הרב גרינברג ז"ל, בעברו היה עיתונאי ושדרן בכיר מאוד באנגליה, ולאחר התקרבותו אף תרגם כמה מספרי רבינו לאנגלית.

"קיבלנו ויזה לביקור בערים מוסקבה וקייב בלבד. נחתנו במוסקבה וכבר בבידוק הביטחוני התחילו המניעות. הבידוק היה אגרסיבי. הם פתחו כל מה שאפשר, חיטטו בכל מקום, ובעיקר חיפשו 'רובלים', שהבאתי עימי מחוץ למדינה. היה להם עיקרון שנקנה רובלים דווקא שם בברית המועצות על אף המחיר הגבוה שהוא נסחר שם בעוד שבמדינות המערב הוא נסחר בעשרים אחוז בלבד מהשווי ברוסיה. מכיוון שהנסיעות והשינוע במוניות כמו גם השוחד שהיה עלינו לתת היה אמור להתבצע ברובלים, קניתי כמה אלפי רובלים והחבאתי אותם בגרביים. קינן בי פחד שבמהלך הבידוק הם ידרשו ממני לחלוץ נעליים או אז היינו צפויים להיות מגורשים מיידית. אך הפלא ופלא, הוא בדק בכל גופי ומטלטליי למעט בגרביים.

"בהעדר ממצאים מפלילים נטפלו הרוסים לספרים. הם החלו עורמים את הספרים הרבים שהבאתי עימי והחלו תוהים 'לשם מה לך כל כך הרבה ספרים?' ניסיתי להסביר שאני לומד בהם ואלו ספרי דת. 'אנחנו מבינים, אבל כמה ספרים אתה צריך ללמוד?' אנחנו יודעים שאתה מתכוון להפיץ אותם, ולמרבה הצער רוב הספרים הוחרמו.

"ממוסקבה המשכנו לקייב. אין לי דרך לתאר את הפחד ששרר ברחובות קייב, אנשים פחדו אחד מהשני, כולם היו בטוחים שהק.ג.ב. מסתכל עליהם בכל רגע נתון. בכל חדר במלון שהתאכסנו היו מקליטים, כל רחש שלנו תועד.

"השעה הייתה עשר בלילה, יצאנו מחוץ למלון לאחר שהפקדנו את מפתחות החדרים בדלפק הקבלה. יצאנו לרחוב, והתחלנו לפטרל ולוודא שלא עוקבים אחרינו. משראינו ש'השטח נקי', החלנו לחפש נהגים שיסכימו לבצע את הנסיעה ה'אסורה' תמורת סכום לא מבוטל של רובלים, הפחד שלט ברחובות ושום נהג לא הסכים על אף המחירים המופקעים שהצענו. 

"אין לנו מושג מי זה היה רבי נתן. הרי אי אפשר בלי ליקוטי הלכות, לא בחינם אמר רבי אברהם ב"ר נחמן שצריך ללמוד יותר ליקוטי הלכות מליקוטי מוהר"ן, אי אפשר להתקרב לרבינו בלי ליקוטי הלכות, אבל בשביל להשתנות חייבים ליקוטי תפילות.

"בשביל ליקוטי הלכות צריכים קצת מוח להבין ולקשר, כי רבי נתן מאריך ומחבר בין נושאים רבים, אבל ליקוטי תפילות זה לב. העניין הוא שאנשים אין להם סבלנות. ליקוטי תפילות זה בדוק ומנוסה לשבר את הלב, לא צריכים לזה הרבה מוח ועמקות, כל מי שקורא ליקוטי תפילות ממש מרגיש שזה מדבר אליו. אני הבחנתי בזה אצל כמה וכמה אנשים שאומרים ליקוטי תפילות שזה שינה להם את החיים.

"רבינו אומר שצריך לעשות מהתורות תפילות, ליקוטי תפילות זה רבינו, זה התורה שלו, התפילות שלו, הדרך שלו, אנשים חושבים שיש הרבה פעמים בליקוטי תפילות שמוהרנ"ת חוזר על עצמו הרבה פעמים, עם אותם דיבורים, אבל מי שמעיין בדיבורים מסוג התחינה, בסוג ההקשר, בחיבור, במיקום, רואה ומבחין בחידושים הנפלאים.

"רבי נתן הוא שיא של תמימות וביטול מוחלט לרבינו, ברבי נתן היה כל המוח והלב של רבינו והוא עדיין יונק בלי סוף מרבינו בכל רגע, הוא ותורותיו, הוא ותפילותיו, כלומר הליקוטי תפילות שאנחנו קוראים היום, זה לא מה שרבי נתן כתב לפני מאתיים שנה. זה עלה והתעצם, קיבל משמעויות גבוהות יותר, התחדשו בו חידושים נפלאים לאין ערוך, כי היניקה של הרב והתלמיד לא פוסקת עם ההסתלקות, להיפך היא מתעצמת וזה משפיע על תורותיו ותפילותיו. הרי רבי נתן כותב על ליקוטי מוהר"ן שהוא מתחדש בכל יום, הוא הדין בליקוטי תפילות, המילים של התפילות הן אותן מילים שלפני מאתיים שנה אבל ההשגות שאפשר להשיג בהן גבוהות לאין ערוך.

"אם חס ושלום קורה מצב כזה שלוקחים אותי ח"ו לשבי ביער ונותנים לי אפשרות לקחת איתי רק ספר אחד, איזה ספר הייתי לוקח? זה ליקוטי תפילות כי זה כולל הכל! הליקוטי תפילות מלמד קודם כל איך להתבודד, איך עושים מתורות תפילות. רבי נתן, גאון הגאונים, מדבר לכל שכבות העם, לגבוה שבגבוהים ולשפל שבשפלים. הוא מדבר לעצמך, הוא מדבר לכל הצדיקים.

"אני מעודד ב'חבורות' לדבר לרבינו כפשוטו, לשוח ליבנו אליו, לספר לו. לא רק על הציון, אנחנו לא שונים מהחצרות החסידים האחרים שבעולם, הם מדברים עם הרב'ה שלהם, אנחנו לא יכולים לדבר עם הרב'ה שלנו?!

"והראיה לזה מרבי נתן, בליקוטי תפילות הוא מדבר עם רבי שמעון בר יוחאי ועם צדיקים אחרים בכל מיני תפילות. יש כמה תפילות בהן הוא מתפלל ומדבר ממש לאברהם יצחק ויעקב, לאבות העולם, נביאים, ראשונים ואחרונים (כגון בתפילה קכ"ב) ועוד. הרי מה עושים כל עם ישראל בחג הסוכות? אומרים 'אזמין לסעודתי אושפיזין עילאין אברהם יצחק יעקב' וכו', וכתוב שצריך להניח כסא מיוחד עבורם. אז אני שואל עם מי אתם מדברים?! עם האבות שמונחים בחברון ועם משה שמונח בהר נבו. אלא מה, אתה מאמין בזה. אתה מאמין במושג כזה שצדיקים מונחים במקום שהם מונחים אבל מדברים אליהם. הוא הדין אצל רבינו. רבינו איתנו, שומע ומקשיב, ורצוי להשיח לפניו את ליבנו.

"הקב"ה יעזור וייתן שביארצייט של מוהרנ"ת נזכה לקבל על עצמנו קביעות בתפילה בספרו 'ליקוטי תפילות', רצוי וכדאי שלא מתוך גירסא גרידא. אשרינו שזכינו להיות מחוברים למשה ויהושע, ויהי רצון שנזכה בקרוב ל'ואור החמה יהיה שבעתיים'."