אמרו לי שלר' יעקב יוסף פיל יש סיפור חיים בלתי שגרתי, אבל האיש שיושב מולי נראה יותר ברסלב'ר מברסלב'ר. אני מתאמץ לזהות רמז כלשהו שיסגיר את עברו הלא-קונבנציונאלי, מתאמץ ולא מצליח. אומרים שמי שמנסה לאמץ זהות חרדית נופל בדרך כלל בפרטים הקטנים, אבל מי שאמר את זה כנראה לא פגש את פיל. מהמגבעת השחורה שעל ראשו ועד לנעליים השחורות שלרגליו ר' יעקב יוסף נראה כמי שנולד לתוככי בית מדרשנו שבירושלים ורגליו לא משו מעולם מציר מאה שערים-אומן. ציטוטים מתוך 'השתפכות הנפש' נושרים משפתותיו ופסוקים מתוך ה'תיקון הכללי' נאמרים על ידו בטבעיות גמורה.

אני בוחן שוב את פיסת הנייר שעליו שרבטתי כמה נקודות הכוונה לקראת הראיון איתו: איש הפנטגון האמריקאי; בוגר מגמות ללימודי ערבית ותרבות האסלאם; יועץ לכוחות הצבא האמריקאי בעיראק; מומחה לענייני הסנקציות על איראן. אני מרים את עיניי ותוהה שוב האם לא חלה כאן טעות.

אבל אין כאן שום טעות. האיש שיושב לפני כשהבעה משועשעת-קמעא על פניו עונה לכל התיאורים הנ"ל והוא גם ר' יעקב יוסף פיל – חסיד ברסלב, תושב שכונת מאה שערים שבימים אלה אף עומד להקים בית נאמן בישראל בשעה טובה ומוצלחת.

אני מנסה לדמיין את ר' יעקב יוסף מסתובב בחזותו הנוכחית ברחובות דמשק וביירות או יושב בכיתת לימוד במכללה פלסטינית בעיר העתיקה ועצם המחשבה הזו גורמת לי לפרוץ בצחוק. זה נראה מוזר מכדי שיהיה אמיתי. מה שמפליא עוד יותר הוא שכאשר ר' יעקב יוסף עבר את כל הגלגולים הללו הוא לא היה יהודי חילוני או סתם סטודנט מתבולל, אלא גוי אמריקני לכל דבר ועניין, מאלה שעליהם אנו מברכים בכל בוקר "שלא עשני גוי". "ככל הידוע לי אין לי אפילו ספק-ספיקא של רקע יהודי במשפחה", הוא שח לי. "לא סבא שדיבר יידיש ולא דודה רחוקה שספרה סיפורים מעורפלים על יהדות. כלום. גארנשיט. גוי של שבת ללא חשש"...

אני מבין עתה שהסיפור שאני עומד לשמוע מסקרן לא פחות מהאיש עצמו ושם אוזני כאפרכסת.

העמים השונים, מגוון הכוחות הפוליטיים הפועלים מעל ומתחת לפני השטח עוררו בו סקרנות עצומה. בשער שכם השבוע 

הדבר הראשון שבו אני חש היא השמחה.

זקן שופע מעטר את פניו של ר' יעקב יוסף, זוג פאות לתפארת מפארות את לחייו, והעיניים הניבטות מתחת לכובע השחור מביעות זיק שחוק שגם משקפי הפלסטיק העבות אינן יכולות להסתיר. ר' יעקב יוסף פיל הוא אדם שמח וצהלתו ניכרת על פניו. לעיתים קרובות במהלך שיחתנו הוא מחייך או צוחק. לפעמים זה קורה כשהוא מתאר חוויות שפקדו אותו בדרך הארוכה שלו ליהדות ולעיתים כאשר הוא מתאר את תגובותיהם של אנשים סביבו. לר' יעקב יוסף יש חוש הומור שגורם לו להתחבב עליך כמעט מיד וגם כריזמה לא מבוטלת.

הוא מלווה את דבריו בתנועות ידיים נמרצות ומלאות חיות. "החיים שלי רצופים בכמה וכמה אירוניות מפתיעות," הוא אומר לי.

כמו, למשל, אותו המקרה שאירע לו שבת אחת בבוקר לפני שנים רבות והוא עודנו גוי כאשר החליט לטייל בשכונות החרדיות של ירושלים על מנת להתבשם מהאווירה המקומית. רגליו נשאוהו במורד רחוב בני ברית, בין הסמטאות הצפופות והבתים הישנים, עד שלפתע מצא את עצמו ניצב מול מבנה אבן גדול שממנו בקעו קולות תפילה והמיית לימוד. הוא נותר נטוע על מקומו ומרותק לקולות שסקרנו ורגשו אותו עד שאחד מבאי המקום פנה אליו וגער בו על כי עומד הוא בלב השכונה החרדית כשהוא גלוי ראש. רק מקץ שנים התחוור לר' יעקב יוסף כי אותו המקום לא היה אלא בית המדרש המרכזי של ברסלב בשכונת מאה שערים...

"אז גם אתה כמו יעקב אבינו היית מפרכס לצאת בעוברך ליד בתי מדרש?" אני שואל.

ר' יעקב יוסף מושך בכתפיו בצניעות. "אינני יודע מה הנשמה שלי חשה בדיוק באותו רגע", הוא אומר. "ובכל זאת עובדה שדווקא לשם נמשכתי".

הוא יליד מדינת הונג קונג בן למשפחה חצי אירית וחצי אמריקאית. מצד אמו יש לו השפעות של הממלכה הבריטית ומצד אביו השפעות של האימפריה האמריקאית. בגיל צעיר עקרה המשפחה לניו יורק ושנות נעוריו עברו עליו בכרך הגדול שכעשירית מיושביו הם יהודים. "בתור נער צעיר הכרתי יהודים לא מעטים, אפילו השתתפתי בכמה אירועי בר מצווה שעשו. כשאתה גדל במקום כמו ניו יורק ומסתובב במוסדות להשכלה גבוהה הדבר הוא בלתי נמנע. אבל לא הייתה לי שום זיקה מיוחדת לעובדה זו. לא שאלתי את עצמי שאלות מורכבות על החיים, ולא התעניינתי יותר מדי באורחות חייהם – מה עוד שרובם ככולם לא היו שומרי מצוות וצורת החיים שלהם לא הייתה שונה באופן משמעותי מזו שלי".

כשהגיע הזמן לבחור לימודים גבוהים נסע לוושינגטון הבירה והחליט לעשות תואר בלימודי המזרח התיכון וכלכלה. מדוע דווקא בנושאים אלה? גם היום מתקשה ר' יעקב יוסף לתת תשובה. "תרבויות רחוקות עניינו אותי. ידעתי שיש לממשלת ארה"ב הרבה 'עסקים' במזרח התיכון אז חשבתי לעצמי שיהיה נחמד לשלב בין הדברים ובבוא היום להתפרנס מתחום שמעורר בי עניין".

ר' יעקב יוסף לא שיער כמה רחוק תיקח אותו ה"התעניינות" הזו.

תחום לימודי התרבות הערבית בקמפוסים באירופה ובארה"ב נכבש כמעט לחלוטין בידי אנשי אקדמיה שונאי ישראל השוטפים את מוחותיהם של תלמידיהם ומחנכים אותם לאמץ את תפיסת העולם האנטי-ישראלית. איתרע מזלו של ר' יעקב יוסף שהוא "נפל" על קורס שדווקא הציג את היהדות ואת ישראל בצורה אוהדת. תרמה לכך גם העובדה שבין מכרי המשפחה נמנה הפרופסור ברנרד לואיס, זקן המומחים לענייני התרבות הערבית בארה"ב ואדם אוהב-ישראל.

ר' יעקב יוסף התחיל את לימודיו בחשק רב ועד מהרה עשה חיל. הוא נעשה בקיא בהיסטוריה הערבית, בפוליטיקה של המזרח התיכון ואף דיבר וקרא בשפה הערבית. אחד מהתנאים להשלמת מסלול הלימודים היה שהתלמיד יבלה קיץ אחד במדינה דוברת ערבית על מנת שיוכל ללטש את כישוריו הלשוניים בשפה זו. פיל התייעץ עם מורים וחברים ולבסוף החליט בקיץ של תשס"ו להעביר את החודשים הבאים ב... דמשק.

יועץ לכוחות הצבא האמריקאי בעיראק. פיל בנאום

קמתי בוקר אחד ופתאום כל דמשק מכוסה בדגלי חיזבאללה צהובים על המוניות ועל הקירות. פיל בדמשק

מנגד תראה את הארץ... 

עיר הבירה של סוריה קידמה את פניו של הסטודנט האמריקאי הצעיר בבליל קולות, רעשים, ריחות וצבעים שכמותם לא הכיר. הוא הסתובב ללא-חשש ברחובות העיר, מתחת לדיוקנאות ענק של מנהיג המדינה באשר אסד. מארחיו סיפרו לו על מעשיהם האיומים של ה"יאהוד" שמעבר לגדר הגבול ופיל החליט לראות במו עיניו.

"לקחתי מכונית ונסעתי עד פאתי קונייטרה", הוא מספר. "הפעם הראשונה שראיתי את ארץ ישראל היה מצד מזרח. אני זוכר עד היום איך התרשמתי מההבדל העצום בין צידי הגבול – בצד הסורי הכל היה יבש וצחיח, ואילו בצד הישראלי אני רואה את השדות הפורחים והכרמים המלבלבים של הגולן. היה מרתק לראות שני עמים עם אותה האדמה ומה הם עשו עם זה" - - -

שהותו של פיל בסוריה נקטעה עקב פרוץ המרד נגד שלטונו של אסד. הוא זוכר את האירוע היטב. "קמתי בוקר אחד ופתאום כל דמשק מכוסה בדגלי חיזבאללה צהובים על המוניות ועל הקירות. לכל מקום שהסתכלת ראית דיוקנאות של בני משפחת אסד שלובי זרוע עם חסן נסראללה. ראיתי מספיק בשביל להבין לאן הרוח נושבת. עזבתי את דמשק לעמאן. שם החלפתי דרכונים ["זה אחד היתרונות כשיש לך שורשים משפחתיים סביב חצי גלובוס" – הוא מחייך] והחלטתי להמשיך לישראל".

חוצה את הגשר

לארץ ישראל הגיע פיל דרך גשר אלנבי. זה הייתה גם חציית גשר רוחנית – למרות שעדיין לא ידע זאת.

ארץ ישראל ריתקה אותו. מגוון התרבויות הדחוסות בתוך אותה פיסת קרקע, העמים השונים, מגוון הכוחות הפוליטיים הפועלים מעל ומתחת לפני השטח עוררו בו סקרנות עצומה. הוא שכר דירה בשכונת 'ימין משה'. משם יצא בכל בוקר ללמוד ערבית ב'ג'מעאת אל קודס', מוסד פלסטיני בשוק אל קטבים, ליד הכניסה להר הבית. בדרך היה חולף לעיתים ליד הכותל המערבי ומביט בסקרנות בהמוני החרדים שגדשו אותו.

"מה חשבת עליהם?"

"חשבתי שמדובר באנשים מוזרים מאוד," מחייך ר' יעקב יוסף. "לא ידעתי עליהם מאומה".

הוא שקד על הכנת מאמר מלומד על הקשרים בין הפלסטינים ממערב ומזרח הירדן. בעיתות הפנאי שוטט ברחובות ירושלים וסייר בשכונותיה. הוא למד להוקיר ולחבב את העיר על שלל הטיפוסים והמרקם האנושי המגוון המאכלס אותה. באחד הימים אף נקלע לאזור בית הכנסת של ברסלב – הציץ אך בשלב זה לא נפגע. טרם הבשילה השעה. הוא יצר כמה חברויות, הכיר כמה ידידים ועזב את ירושלים כעבור שבועות אחדים עם תחושה חזקה כי זה לא היה ביקורו האחרון בעיר.

מהפכה בדמשק 

עם שובו לארה"ב התקבל פיל לעבודה בפנטגון. היו אלה ימי הקדנציה השנייה של הנשיא בוש, כאשר החשש מפני פצצת האטום האסלאמית עמד בראש סדר היום האמריקאי. פיל נשלח לעבוד בדסק האיראני. תפקידו היה להכין תזכירים ונאומים עבור מנהיגים ודיפלומטים אמריקאים שניסו לשכנע את עמיתיהם בזירה הבינלאומית להגביר את העיצומים על אירן.

אחר כך היה אמור לעבוד כאנתרופולוג עבור הצבא האמריקאי בעיראק. "הרעיון היה לצרף לכל יחידה צבאית מומחה שיעזור לקצינים האמריקאים להבין מי נגד מי באנדרלמוסיה העיראקית ולסייע בגיבוש חזית של מיליציות מקומיות שילחמו נגד כוחות אל-קעידא. הרעיון היה חסר סיכוי מלכתחילה והתוכנית אכן נסגרה בסופו של דבר, אבל לא לפני שהאמריקאים בזבזו עליה 750 מיליון דולר".

באותה תקופה פיל הדריך מתורגמנים בבסיס אמריקאי בארה"ב ומפעם לפעם קפץ לסיורי עבודה והתלמדות בישראל. התרבות בארץ ריתקה אותו והוא נמשך אליה כבחבלי קסם. "היו לי כמה ידידים יהודים בנחלאות והם 'סחבו' אותי איתם לסעודות שבת ולבית הכנסת. אני זוכר שבית הכנסת הראשון בו ביקרתי התנהל בסגנון קרליבך-ברסלב. אהבתי את האווירה, השמחה, הריקודים. הייתה חמימות מיוחדת באוויר, סוג של רוחניות שמחה וטובת-לב שלא פגשתי בשום מקום אחר".

"וזה מה שנתן לך את החשק להתגייר?"

ר' יעקב יוסף מחייך. "לא. בשלב הזה לא עלה בדעתי להתגייר, אבל התרבות והאווירה הזאת הקסימו אותי. מסתבר שאילו בית הכנסת לתוכו הלכתי היה מקום קר ויבש, לא הייתי היום יהודי" - - -

בשנת תשס"ח שוב פקד ר' יעקב יוסף את הארץ באחד מביקוריו המזדמנים. חבר טוב שלו, יהודי לא-דתי, ביקש לבקר בישראל ופיל הצטרף אליו כמדריך ומורה דרך. תחילה נסעו ללבנון ועשו את השבת הראשונה שלהם בביירות. משם המשיכו לישראל. בצפת עצרו אותם יהודים טובים ברחוב והציעו להם לקיים מצוות הנחת תפילין. בעקבות כך ביקש החבר ללמוד יותר על יידישקייט והשנים מצאו עצמם מבלים סופשבוע באווירה המיוחדת של עיר המקובלים. 

השבת הזאת עשתה לר' יעקב יוסף משהו שכל השבתות הקודמות לא עשו. מיתר סמוי רטט בליבו. בת-קול רחוקה הדהדה בנשמתו. המראה של בחורי ישיבה השקודים על תלמודם, המראה של המשפחה היהודית המכונסת סביב שולחן השבת – כל אלה עשו עליו רושם עצום. "פתאום תפסתי שזה בדיוק מה שאני רוצה בחיים", הוא מסביר בפשטות.

"אבל עדיין לא הבנת מה המשמעות הרוחנית של הדברים האלה", אני משתומם.

"נכון," הוא מאשר. "ובכל זאת, ידעתי מיד שזו צורת החיים שבה אני רוצה לחיות עד סוף ימי. זו מין הכרה שהבזיקה אצלי בנפש כמו מכת ברק באפילה. כתוב שכל גוי שמתגייר נשמתו עמדה למרגלות הר סיני ואמרה 'נעשה ונשמע'. אולי זה גם מה שהנשמה שלי הרגישה, את הגעגוע למקום שתמיד ידעה".

נקודת תפנית 

ר' יעקב יוסף הוא אדם מעשי להפליא. אולי זה גם תכונה של גרי צדק – לא מספיק לרצות, צריך גם לעשות. מכיוון שגמר בדעתו שצורת החיים היהודית היא הרצויה בעיניו, החליט לעשות זאת מיד וללא שהיות. למחרת היום כבר התייצב בישיבת 'תמימות הדרך' של הרב שלום פסטרנק בצפת. הלה התקשה לעכל את הבחור האמריקאי החייכן שהופיע אצלו ללא התרעה וביקש להצטרף לרשימת התלמידים.

"אתה יהודי?" שאל בהיסוס.

"לא," השיב פיל. "אבל הייתי רוצה להיות".

ראש הישיבה התייעץ עם הרב שלו ועד מהרה חזר עם תשובה: לא תוכל לגור בישיבה, אבל אם תבוא לשיעור לא נסלק אותך.

שהותו של ר' יעקב יוסף בישיבה בצפת לא נמשכה זמן רב, אבל זו הייתה הפעם הראשונה בה התוודע מקרוב לעוצמה הכבירה של לימוד תורה, למהפכה הנפשית המתחוללת באדם בעקבות ההתחברות עם דברי א-לוקים חיים.

בשנת תשס"ט חזר ר' יעקב יוסף לירושלים אך התסיסה הרוחנית בקרבו לא נתנה לו מנוח. אחד מחבריו נתן לו את הספר 'השתפכות הנפש' המתורגם לאנגלית, ור' יעקב יוסף לא היה מסוגל להניחו מידו. הוא קרא בו בשקיקה כל הלילה עד שהמזרח החל להחוויר. "זה היה כמו מכת חשמל", הוא משחזר. "עיינתי בספרים ושוב עיינתי בהם לילה אחר לילה. זה נתן לי חשק עצום לרצות להצטרף לכלל ישראל. תוך כדי הקריאה בספרים הייתי בוכה ומתייסר. זה היה כאלו שליבי ניבא לי את כל השינויים שידעתי שאעשה בחיים. אפשר לומר שרבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב משך אותי בפיאות עוד לפני שהיו לי פאות" - - -

"היה רגע מסוים שבו חצית את הקו והבנת שמעכשיו ואילך אתה שואף להיות יהודי?"

"קשה להצביע על רגע מסוים כזה. אצלי הדברים לא התרחשו בתפנית דרמטית. זו הייתה הצטברות של המון שלבים קטנים שכללו גם התקדמות וגם נסיגה. הרגע שבו הבנתי בוודאות שאני הולך להיות יהודי זה כאשר סך הצעדים קדימה גברו על סך הצעדים לאחור".

בליל נר שני של חנוכה עקר ר' יעקב יוסף את דירתו משכונת ימין משה לנחלאות. זה היה צעד קטן אך משמעותי שסימל את התפנית בחייו. מעתה לא יהיה עוד אורח זר המציץ לתוך אוהלה של התורה מבחוץ, אלא נחוש הוא בדעתו להיכנס פנימה ולחסות בצל כנפי השכינה.

כמו כל גר צדק דרכו של ר' יעקב יוסף לא הייתה סוגה בשושנים. דלתות רבות נסגרו בפניו – לעיתים בטריקה לעיתים בחיוך סימפטי, אך תמיד עם התחושה שאף אחד לא רוצה לעודד את התגיירותו. ר' יעקב יוסף לא נעלב. הוא מבין שבוחנים את רצינותו והיה נחוש לעמוד במבחן. ברגע קושי ומשבר שב לספריו של רבינו מהם היה שואב קורטוב של עידוד ונחמה.

בסופו של דבר התקיימו בו דברי חז"ל – "יגעת ומצאת תאמין". הוא מצא בית מדרש קטן שהיה מוכן לקבל אותו וללמד אותו את עיקרי התורה וההלכה. ר' יעקב יוסף הקשיב בתשומת לב רבה ורשם לפניו כל פרט. הוא חש כמו תייר שהוזמן להיכנס להיכלו של המלך וכל צעד הוא קריטי וחשוב. החיים קבלו עבורו חשיבות מחודשת. "עד אז הייתי חי כי נולדתי, כי כך עשו כל האנשים מסביבי", הוא מספר. "עכשיו התחלתי להבין שיש לחיים תכלית, שלא בכדי הניח אותנו ריבונו של עולם בעולם הזה. זה דבר שכל ילד יהודי גדל עליו אבל עבורי אלה היו חידושים גדולים".

התחזקותו הנמשכת של ר' יעקב יוסף הובילה לכל מיני אפיזודות, מהן משעשעות. באחת הפעמים פנה לחברים היהודים שחלקו עימו את דירתו ואמר להם כי מעתה יצטרכו לבשל עבורו את ארוחותיו. "אני מקפיד על בישול ישראל – ולכן לא יכול לאכול מהבישול של עצמי..." הסביר להם.

בגיל צעיר עקרה המשפחה לניו יורק. פיל כילד

בתחילת התגיירותו

בשוק מאה שערים בירושלים

לגדול אל תוך האור