רבה של מועצת מטה זבולון בצפון הוא אדם חייכני, בעל אישיות סוחפת ורב מיוחד. רב נדיר הממזג באישיות שלו ובכישוריו כל מה שזקוקים לו - מין ממלכה מהלכת של אדם אחד. צריך רב שיפסוק הלכה, או שיסדר קידושין? הוא בעל סמיכה לרבנות, כושר לרב עיר ורשאי לסדר קידושין. נולד בן וזקוקים למוהל שיכניסו לבריתו של אברהם אבינו, פנה לרב והוא ימול את בנך. הילד גדל וזקוק להדרכה לקראת בר המצווה, הרב ידריך אותו. הרב גם יועץ חינוכי ומומחה בסיוע לנוער, הרצאת קירוב מעמיקה? הוא למד שנים 'מחשבת ישראל'. הרב, רב הפעלים הזה, גם מסתיר בעברו סוד. היה זה כאשר נשלח בשליחות חסויה על ידי השירותים החשאיים בישראל במסגרת זו נשלח לארצות עוינות.

במהלך השליחות הזו מצא את עצמו בימים של סכנה, בימי שלוט הסובייטים, בערבה האוקראינית הקפואה מול קברו הלוהט באש של רבינו הקדוש והטהור רבי נחמן מברסלב זי"ע, עוד בימים שאותו קבר היה ידוע מקומו רק ליחידי סגולה, שבוי בידיים נכריות, גנוז ונעלם שרק מעטים זכו לפקוד אותו. "החוויה הזו", עליה הוא מספר בשיחה מיוחדת ל'ניצוצות', "הייתה עבורי חוויה מכוננת, אשר מאז ועד היום אני נוצר אותה כמכוות אש על ליבי, היא חקוקה בזיכרוני והיא אשר אחר כך כפי שהתברר לי, שינתה את חיי".

הרב מור יוסף נולד באזור באר שבע ומשגדל עבר לאזור הצפון. הוא למד במסגרות דתיות ובישיבת הגולן שביישוב חיספין. בעת לימודיו בישיבה גילה התעניינות רבה בתורת רבינו. "יש משהו שמאוד דיבר אלי בתורת רבינו נחמן מברסלב", הוא מספר, "וזה העניין של הפשטות, העניין של האמונה הפשוטה. זה שיש להיות באמונה פשוטה ולא להתחכם מידי. הסיפור של רבינו נחמן על ה'חכם והתם' עשה בי רושם גדול כי כך אכן על האדם להיות להאמין בקדוש ברוך הוא בפשטות, לשמור את המצוות בתמימות, לעבוד את השם בתמימות זה עיקר גדול.

"היה זה בשנת תש"נ, בתקופת שלטונו של הנשיא מיכאל גורבצ'וב כנשיא ברית המועצות, באותם ימים - בברית המועצות", הוא נזכר, "החלה תקופה של חופש מסוים מעריצות השלטון הסטאליניסטי אבל עדיין, המדינה הסובייטית עיינה את היהודים, את ארץ ישראל וכל מה שקשור בה. לא התקיימו כל קשרים בין הסובייטים לישראל, היה אסור ליהודים לצאת מהמדינה וודאי לא לעלות לארץ ישראל. ויהודי ברית המועצות היו עדיין נתונים תחת מעקב של הק.ג.ב. שלא איפשר כל חיים יהודיים. אבל בישראל החליטו להתחיל ולפעול בברית המועצות וליצור קשרים עם היהודים שם. "היחידה לה צורפתי מנתה 12 איש, לא הייתה יחידה גדולה. היה לנו תפקיד בין היתר", הוא מספר, "ליצור קשרים עם יהודים שעד אז הסתירו את יהדותם כזיקה ראשונה שלהם עם היהדות ועם ארץ ישראל ובשלב מתקדם יותר ליצור נתיבי עליה חשאיים לארץ". כאשר חיפשו אנשים ליחידה הזו חיפשו תמהיל מאוד מסוים של אנשים שיש להם מצד אחד יכולת מבצעית ומצד שני גם כאלה שיידעו ליצור קשר עם היהודים המקומיים ולמצוא עימם שפה משותפת וכך הגיעו למור יוסף. 

"אני גרתי בביתו של איכר נבער שחילק את דירתו לשניים, בתנאים לא פשוטים", הוא מספר,
"החיים לא היו קלים שם, היה חסר הרבה מוצרי צריכה בסיסיים. אבל דולר אחד היה שווה אז שלושים רובל. היה לנו הון רב, עם כמה דולרים היית יכול להרגיש עשיר מאוד. אנו השתמשנו בכסף לפעילות שלנו". 

לא מוותר על הטלית

למרות שמור יוסף הינו ממוצא מרוקאי ובעל חזות מזרחית, ראשי היחידה החשאית סברו שהוא מתאים לפעילות. "כנראה מצאו בי תכונות מתאימות", הוא מספר, "ולמרות שלא מעטים היו כאלה שנבדקו למשימה הסודית הזו, בחרו בי להשתתף במשימה הזו. גויסתי ועברתי הכשרה מיוחדת לשליחות חשאית. ידעתי שעלי להישלח לברית המועצות ואני לא ידעתי מילה רוסית, הייתי מודאג בקשר לעניין הזה אבל העבירו אותי קורס מזורז ברוסית בן מספר חודשים. ישבתי ולמדתי מבוקר ועד ערב את השפה הרוסית ושיננתי מילים בשפה הזרה הזו. התברר למרבה הפליאה שהצלחתי די במהירות לרכוש את השפה הבסיסית והייתי מוכן לצאת לדרך".    

עם תום ההכשרה, נשלח מור יוסף לאודסה תחת זהות בדויה או כפי שהוא מגדיר זאת: "עם 'מסמכים ממסמכים שונים'. לא היה פשוט להגיע לאודסה והיה צריך לעשות תרגילים בשביל זה. אנו נשלחנו לבודפסט שבהונגריה שכבר הייתה יחסית יותר מתונה משאר מדינות הגוש הקומוניסטי, ומבודפסט נסענו למוסקבה ומשם הגענו לאודסה".

מור יוסף כמובן לא התלבש כיהודי, ולא שוטט ברחובות העיר עם כיפה על ראשו. אבל לא היה יכול לוותר על הטלית קטן שלו שאותו לבש מתחת לבגדיו. כאן באודסה הצטרף לפעילות החשאית. "העיר אודסה היא עיר נאה על גדות הים השחור, עיר נמל תוססת ומרכזית במדינה. הבניינים במרכז העיר היו יפים ושמורים יחסית עם מדרגות מפורסמות היורדות ממרכז העיר אל תוך הנמל. אני גרתי קרוב למרכז העיר לא רחוק מהמדרגות הללו. אבל הפרברים היו בנינים מוזנחים ומכוערים.

"אני גרתי בביתו של איכר נבער שחילק את דירתו לשניים, בתנאים לא פשוטים", הוא מספר, "החיים לא היו קלים שם, היה חסר הרבה מוצרי צריכה בסיסיים. אבל דולר אחד היה שווה אז שלושים רובל. היה לנו הון רב, עם כמה דולרים היית יכול להרגיש עשיר מאוד. אנו השתמשנו בכסף לפעילות שלנו".

קהילה יהודית לא הייתה קיימת ורק במחתרת היו כמה יהודים שהתעניינו ביהדות. "היה בעיר בית כנסת קטן ומחתרתי שיהודי בשם שייע גיסר הפעיל והוא ריכז סביבו מספר יהודים. אבל הם היו יהודים מאוד רדופים כי המשטר לא היה אוהד לא את היהודים ולא את היהדות וזרזיפי ימי סטאלין עדיין חלחלו למטה. עדיין היו סיפורים קשים של רדיפה. היו לנו שם מספר פעילויות, כמה שאפשר לדבר עליהם וכמה שאי אפשר לדבר עליהם. מה שאי אפשר לדבר עליו נשים בצד", הוא מחייך, "מה שכן אפשר לדבר הוא חשוב לא פחות. ניסינו ליצור קשר עם היהודים ולחזק אצלם את היהדות, את השורשים היהודיים ואת הקשר שלהם ליהדות וארץ ישראל. רצינו ללמד אותם לשון הקודש ונושאים יהודיים. הם לא ידעו דבר על יהדות לאחר שנים ארוכות של קומוניזם ובולשביזם".

"זה היה מפחיד", נזכר הרב מור יוסף, "הק.ג.ב. שלט בכל מקום. כל מי שניסית לדבר עמו חשש בפחד מוות. לא יכולת לדבר עם אנשים ברחוב. גם בבית כשרציתי לדבר עם אנשים לא היינו מעיזים לדבר איתם במרכז הבית, לא בסלון ולא בחדרים. הם היו מכניסים אותי לחדר עם ברז, פותחים את ברז המקלחת ורק בחסות רעש המים הזורמים יכולנו לדבר. הייתה תחושה מאוד מוחשית שכל אחד נמצא במעקב וגם אנחנו היינו במעקב. בתנאים הללו קשה ואולי אף מסוכן לפעול אבל אנו עשינו את שלנו וניסינו לממש את המטרות. אבל התחושה הייתה קשה מאוד, שלא ממש ניתן לפעול בצורה בטוחה". 

הייתה תחושה מאוד מוחשית שכל אחד נמצא במעקב וגם אנחנו היינו במעקב. בתנאים הללו קשה ומסוכן לפעול. הקרמלין 

מי פנוי לאומן?

בעוד מור יוסף פועל בחשאי בעיר, הוא החל ללמוד מעט על האזור, ואז גילה שבעצם לא רחוק מאודסה, לא רחוק במונחים אוקראיניים כמובן, נמצאת אומן, שם פעל וגם נטמן רבינו נחמן מברסלב זי"ע. 

"כאמור, עוד בהיותי בישיבה", הוא מספר, "למדתי ליקוטי מוהר"ן ולמדתי מתורת רבי נחמן מברסלב ומאוד התחברתי לשיטתו ותורתו. ידעתי שזו זכות גדולה מאוד לעלות לקברו ואת הבטחתו למי שיעלה לקברו ויתפלל. החלטתי שעלי לנסות ולעלות על הקבר. אלא שאיש באודסה לא ידע ולא שמע על המקום המדויק. התעניינתי אצל יהודים תושבי העיר אך גם הם לא הכירו".

מה שלא יהיה, יותר מדי שאלות באותם ימים גם לא היה בריא לשאול - היו אלה כאמור עדיין ימי הפחד של הק.ג.ב. וכך מצא את עצמו הרב מור יוסף, מחפש נהג שיסכים לקחת אותו לבדו אל הציון הקדוש. "היה לי יום פנוי והחלטתי לנצל את זה לחלום שלי לעלות לאומן. מצאתי נהג, שאלתי אותו אם יהיה מוכן לקחת אותי לעיר אומן לקבר של הרבי היהודי שקבור שם. הוא הסכים. הוא ערך בירורים על הנושא במקורות שלו, אך גם הוא לא הצליח לברר היכן נמצא הקבר, אבל אמרנו לעצמינו שננסה כבר במקום לחפש את זה ואולי בסייעתא דשמיא נצליח ויצאנו לדרך".

אם בימינו הדרך מאודסה לאומן היא לא קלה ולא אורכת פחות משלוש שעות, באותם ימים היה מדובר במבצע קשה הרבה יותר. הכביש לא היה כביש, הדרך אינה דרך, והמכונית גם הייתה לאדה עתיקה ומקרטעת שרק במאמץ רב הצליחה לגבור על קשיי הדרך.

"נסענו שעות ארוכות וממושכות, שעות שבהן צלחנו מהמורות רבות ובורות בכביש ודרך קשה מאוד. הייתי חבוט כולי מהנסיעה הזו".

לא רק מהמורות בכביש: כל זה התרחש בעיצומו של החורף האוקראיני הכבד עם שלגים בצידי הדרך וכביש מצופה בכפור. חימום במכונית לא ממש היה ומור יוסף עטף את עצמו בשכבות עבות של מעילים סוודרים וחולצות כדי להגן על עצמו מהקור. לאחר שעות ארוכות ומסע קשה הגיע סוף סוף הרב מור יוסף, לאזור אומן וההתרגשות החלה לפעם בליבו: הנה סוף סוף הוא מתקרב לקברו של הצדיק שמתורתו טעם בשנותיו בישיבה.

"כשהתקרבתי לעיר חשתי שאני לא יכול ככה סתם להגיע ולעלות על הציון הקדוש ואני חייב ללכת ולטבול במקווה להיטהר ולהזדכך לקראת ההשתטחות. אני חייב לציין שעד אז לא נהגתי ללכת בקביעות למקווה טהרה זולת בערב ראש השנה ויום כיפור אבל חשתי שעכשיו לקראת הליכתי לציון, זה בבחינה של ערב יום כיפור בשבילי ואני חייב לטהר עצמי כראוי". (ומנהג אנ"ש לא להיכנס לציון ללא טבילה – שיש"ק ג', תק"ג)

הבעיה שהרב יעקב מצא את עצמו בלב אוקראינה, הרחק מכל יישוב יהודי ובאותם ימים לא היה ולו מקווה פעיל אחד בכל רחבי אותה ארץ ארורה ומקוללת כיצד יוכל עתה לטבול. אך בעודו מהרהר בעניין, נהג המונית התקרב לעיר, כאשר בדרכו הוא הולך ומתקרב לנהר גדול שמימיו, כך נראו, זכים וצלולים.

אמרתי לעצמי: "הנה המקווה שלי, אלך ואטבול". אלא שכאשר הנהג התקרב לעבר הנהר, גילה יעקב את מה שהיה מובן מאליו עקב הכפור בחוץ, הנהר היה מצופה שכבת קרח עבה, איך אכנס לטבול בו". למרות הספיקות וההרהורים הוא החליט ויהי מה: הוא חייב לטבול גם אם בשביל זה ייאלץ לשבור את הקרח. "פניתי לנהג ואמרתי לו: נא עצור כאן לצד הנהר". הוא שאל אותי מדוע? וכאשר אמרתי לו, שאני רוצה להיכנס לנהר הוא חשב שנטרפה עלי דעתי. "אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה? זה קר מאוד". הוא שאל. אבל כן, אני הייתי נחוש". 

מקווה בנהר הקרח 

הנהג עצר לצד הדרך, הרב יעקב יצא מהמכונית, והחל לשבור את הקרח בעזרת אבן שמצא לצד הדרך כאשר הנהג מביט בו כמטורף. לאחר מאמץ רב הצליח יעקב לבקע את הקרח ולעשות בו סדק קל שעד מהרה התרחב, והיה לחור גדול, עתה יכול היה אדם להיכנס דרכו אל המים שמתחת. "בדרכי לטבילה תקף אותי קור עצום", הוא נזכר, "לא היססתי, נכנסתי בזהירות אל הנהר וטבלתי בו מלוא גופי וראשי ללא כל חציצה, הקור היה נורא אבל לא חשתי דבר בעת הטבילה זולת כוונת הטבילה. אבל כשיצאתי החוצה קפאו המים על גופי, הקרח והקור צרבו אותי, ניסיתי מהר להתנגב איכשהו, זה לא הסתייע, הייתי מכוסה קרח לגמרי עד שלא יכולתי לזוז. רק במאמץ רב החזרתי על עצמי את בגדיי כשאני קפוא לגמרי.

"מה שקרה בדקות האלו זה שהנהג שם לב לכך שעטיתי טלית קטן והציציות השתלשלו החוצה והוא אמר לי: 'תעשה טובה את הבגדים היהודיים הללו תסתיר מיד'. למעשה הוא מעט הופתע כי לא הסתובבתי בכלל כיהודי רק את הציצית השארתי. כל תנועה הייתה כרוכה במאמץ. הסתדרתי, הסתרתי את הציציות ושבתי למכונית. הייתי קפוא, עורי צרב, אבל הייתי בהתרגשות עצומה. כי עכשיו אני הייתי מוכן לקראת ביאתי אל הצדיק. דרך אגב, מאז אותה טבילה קיבלתי על עצמי לטבול בקביעות.

"המכונית יצאה לדרך ונכנסה לתוך העיר אומן שהייתה באותם ימים עיר עזובה, עיר מלאה בבתים ומבנים סטאליניסטים, ודרכים לא דרכים. הנהג ידע שכדי להגיע לקברו של הצדיק עליו להגיע לכיוון בית הקברות היהודי שהיה הרוס כולו ועליו נבנו מבנים ובתים כאשר כל זכר לבית הקברות נמחק לגמרי ולכן הוא לא ידע להיכן לנסוע.

"הכל היה כבישי כורכר ולא היה לנו מושג לאן מועדות פנינו. עצרנו איזה אדם בדרך ושאלנו אותו אולי הוא יודע. הוא לא ידע. עד שמצאנו אדם מבוגר שזכר שיהודים היו מגיעים לאיזה מקום בעיר והסביר לנו. הוא אמר לנו: 'לכו לשם, יש שם משהו של יהודים'. הגענו לאזור רחוב פושקינה, האזור של בית הקברות היהודי לשעבר והסתובבנו במכונית בין הבתים. הנהג אמר לי שלפי המידע שבידו זה כנראה בהמשך הדרך, אך לפתע אני רואה מולי חומה נמוכה לצד שער עץ גדול ועל הגדר קשקוש שהיה נראה לי גרפיטי סתמי אך הוא צד את עיני. אני מסתכל טוב על הקשקוש ואז אני אומר לעצמי, רגע זה לא קשקוש, אלו האותיות של לשון הקודש, זי"ן וה"א. כלומר מדובר במילה 'זה'. חשבתי: אולי פירוש הדבר שמישהו כתב פה שזה קבר הצדיק? אולי מדובר פה ברמז שמישהו השאיר פה? 

אני מסתכל טוב על הקשקוש ואז אני אומר לעצמי, רגע זה לא קשקוש, אלו האותיות של לשון הקודש במילה 'זה'. הגרפיטי על גדר חצר הציון 

יש סימנים בדרך 

"ביקשתי מהנהג לעצור כי נראה לי שאולי הקבר פה אך הוא התעקש ואמר לי: 'לא. לפי המידע שיש בידי זה שם בהמשך, יותר רחוק'. כשהיה נראה לי שיש לי קצה חוט ביד לא וויתרתי, אמרתי לנהג: 'אתה חכה פה רגע, אני אצא החוצה ואברר את הנקודה הזו'. יצאתי החוצה, ניגשתי אל השער ונקשתי עליו, את השער פתחה אשה מבוגרת ומאחוריה ראיתי מבנה צהוב ונמוך קומה. בחצר היה ניתן לראות על הקיר שיש משהו כתוב בעברית. הבנתי מיד שהנה, הגעתי". עד היום אינו יודע מור יוסף מיהו שהשאיר את אותו רמז שבזכותו הצליח להגיע לקבר הצדיק, אבל הצילום של אותו מראה נותר בידו, הוא שולף אותו החוצה, מראה לנו אותו והוא מביט בו עתה בגעגועים וממשיך בסיפורו המפעים: "אני ראיתי שאכן זה המקום, סימנתי לנהג שהמקום נמצא פה, שיחנה את הרכב ויבוא עמי. נכנסתי אל החצר בחרדת קודש.

"זו הייתה חצר קטנה של בית עשוי לבנים צהובות", הוא משחזר, "בקצה החצר הקרקע הייתה מרוצפת בלבנים לבנות, ועל הקיר היה תלוי שלט קטן ממוסגר עם פרקי התיקון הכללי, עוד לוח של פרקי תהילים היה מונח בצד. אני אמרתי בכוונה את עשרת המזמורים, ההתרגשות אחזה בכל גופי, והייתה זו שעה של מעין עולם הבא, ההרגשה הייתה יותר של תפילת נעילה של יום כיפור, והרגשות עלו והשתלטו עלי, שכחתי בכלל באיזו ארץ עוינת אני נמצא, קשור ומחובר הייתי לנשמתו הקדושה של רבי נחמן. עצם ההרגשה להגיע למקום קדוש כל כך, שכל כך הרבה אנשים חפצים לנסוע שם, עצם הדבר שהצלחתי למרות כל המניעות ובודד בארץ נוכריה ועוינת, היו אלו רגעים שלא מעלמא הדין. התפללתי על עצמי ועל משפחתי ושאצליח בשליחותי ואשוב בשלום ארצה". 

הרב מור יוסף התפלל במקום שעה ארוכה, רק בקושי נפרד מהמקום. הוא נתן לאשה המבוגרת שהתגוררה בבית שטר קטן ושב ברכבו בהתרגשות חזרה לאודסה. הוא נפרד מאומן אבל הסיפור עדיין היה בעיצומו, בעצם הוא רק עתה החל.

"זה קרה למחרת", הוא נזכר, "חזרתי לאודסה ואז בלב העיר במסגרת העבודה כאשר נסעתי ממקום אחד למקום אחר, מכונית שבאה ממולי במהירות אדירה פגעה במכונית בה נסעתי והתרסקה לתוכה. עפתי באוויר ואיבדתי את ההכרה". לא מן הנמנע שהתאונה הזו שהייתה נדירה באותם ימים שבהם לא היו מכוניות רבות בכבישים – הייתה תאונה מכוונת, שיוזמיה היו השירותים החשאיים של ברית המועצות שעלו על הפעילות של הישראלים בתחומם. דברים כאלה אכן נעשו לרוב על ידי הק.ג.ב. והייתה שיטה שגרתית שלו להיפטר ממרגלים שנחשפו בשטחו.

מור יוסף הובהל לבית חולים באודסה, אך שירותי הרפואה של רוסיה באותם ימים לא היו מהמזהירים, כפי שהתברר הוא גם נפגע קשה מאוד. "נפגעתי בראש, ביד ובצלעות. באיזה שלב התעוררתי", הוא מספר, "והגיעו אלי האנשים שהיו איתי. אחד מהם אמר לי: 'אתה חייב לצאת מפה ומיד'. אמרתי לו איך אני יכול לצאת מפה, תראה את המצב שלי, אבל הוא אמר: 'אתה חייב לצאת מפה מהר, אנחנו חייבים להציל את חייך' 

התרגשות אחזה בכל גופי, והייתה זו שעה של מעין עולם הבא. הרב מור יוסף בציון 

מאמין בצדיק שירפא אותי