עשרות נכנסים ויוצאים בו וידיהם עמוסות בספרים ודיסקים. המילה 'איירפורט' נשמעת ללא הרף בחלל, האחד חוזר מביקור אצל הוריו, השני הגיע ארצה לחגוג עם משפחתו את הבר מצווה לבנו בכורו. כעת, אחרי שביקרו בקברי הצדיקים שבצפון, שבתו בירושלים, התברכו אצל גדולי התורה, הם אורזים את הנשק האמיתי בכמויות מסחריות להפצה בערי מגוריהם בארה"ב, קנדה, אוסטרליה, דרום אפריקה ועוד.

רובם, כך לפי חזותם, אנשים אמידים מסודרים כלכלית, אלא שכל אחד בתורו נתקל בדיסק, ספרון, הרצאה ששינתה את חייו. "לא הכרתי את רבי נחמן עד לדיסק הזה", מנופף מולנו רוברט בהתלהבות.

על המהפכה הזו מפקד כבר למעלה מעשור בקנה מידה עולמי, האיש הספון בחדר הפנימי. קולו רך וענוג, מהפנט משהו, הרטוריקה שלו שובה, והחמימות המוחצנת ממיסה גם את הציניקנים הגדולים ביותר.

כבר חודשים שאנו מבקשים לקבוע איתו פגישה, לשמוע את סיפור חייו ולנסות לפצח את סודו, איך הצליח בעל תשובה אמריקאי לגעת באלפי נשמות ולהביא להם את דבר רביה"ק בשפתם שלהם. לא קלה הייתה הדרך לפגישה עם הרב אליעזר ברוידא (ברודי). גם את הראיון הזה היה עלינו לקבוע עם מזכירו האישי שמנהל בקשיחות קפדנית את סדר יומו של הרב. רבים מתדפקים על דלתותיו ולו"ז קבלת הקהל במעונו מלא עד אפס מקום.

הוא ישוב על כיסא משרדי כפקיד, לבוש בפשטות כובע עגול חליפה ארוכה ועיניים בוערות. הזמן בצילו חלף עבר במהירות שיא, יכולנו לשוחח עוד שעות ארוכות לולא מזכירו האישי. הוא נאלץ להפסיק את שטף דיבורו הבלתי נגמר לפרידות מהממהרים ל'איירפורט'. בתחילת השיחה הופתענו לפתע למראה יהודי חסיד סאטמר, ששאלתו לא סבלה דיחוי, שפונה לרב ברוידא ומתפתחת ביניהם שיחה באידיש כבדה. 

ר' לייזר, אתה דובר יידיש מהבית? 

הוא מחייך. "מה פתאום. גדלתי בבית חילוני לגמרי, לא חילוני כמו שמקובל פה, בארץ-ישראל, אלא במשפחה אמריקנית, שהתפללה מדי שבת בבית-כנסת קונסרבטיבי בוושינגטון הבירה, בה גרנו. זו מין יהדות כזאת, בה אוכלים סעודת שבת, אך לאחר הסעודה, כל המשפחה מתיישבת לשמוע מוזיקה, ולאף אחד זה לא מפריע. אימא שלי היתה ניצולת שואה ואבא שלי אמנם גדל בקנדה, אבל גם ההורים שלו הגיעו מהפוגרומים הנוראים באוקראינה. 

"אם תרשו לי, אעשה הרצה מהירה קדימה ואספר לכם שבגיל 32 נכנסתי לישיבת קרלין, כאן בירושלים. שם למדתי את היידיש שלי, עם חבר'ה צעירים בני שבע-עשרה. ואני, שכבר הייתי בעל תואר אוניברסיטאי, חושב שאני מבין משהו, רואה שאני באמת לא מבין כלום. לא הבנתי מי נגד מי, מה הקושיה, מה התירוץ. הייתי בוכה לקב"ה בדמעות שליש שיעזור לי להבין, לא רק את הגמרא, אלא את כל העולם החדש הזה שנכנסתי אליו. 'רבש"ע', בכיתי, 'לא היה לך עוד מקום אחד במאה שערים או בבני-ברק, שהייתי יכול להיוולד בו?' רק אחר-כך, למפרע, הבנתי למה עברתי את המסלול שעברתי. הקב"ה ידע שמחכה לי עתיד בזיכוי הרבים, שאני אצטרך להילחם בכל רמת הלחימה נגד היצר, ובזה אשתמש במה שאעבור במהלך חיי. 

"מה אומרים לי היום אנשים בסמינרים? אתה לא שרתת בצבא. אני מספר להם שהרקורד הצבאי שלי מכיל את 'אות שלום הגליל' ו'אות מלחמת יום כיפור', שיש לי צל"ש מהרמטכ"ל, זה מספיק? אני שואל אותם. ואז מה הם אומרים? אבל אין לך השכלה, תואר שני בחקלאות לא מספיק לכם? אז מה עוד נשאר לומר נגד הקב"ה? הם נותרים פעורי פה, אבל בעיקר מתחילים לפתוח את אוזניהם לשמוע. הם שמים הכל בצד ואומרים, בוא נדבר".

אבל כל זה הוא הקדמת המאוחר. 

הפעם הראשונה בה ביקר ברוידא בארץ-ישראל היתה בהיותו בן 18. "הגעתי לגיחה קצרה בארץ, וכשחזרתי מהגיחה הזאת החלטתי שאני עושה תואר, כמה שיותר מהר. תוך שלוש שנים סיימתי את התואר הראשון שלי. וכשכבר הייתי לקראת סיומו החלטתי שאני עומד לעשות שני דברים, ואת שניהם בישראל. אני אקים משק יפה, והדבר השני, אני אהיה פייטר (לוחם – י' פ'), אך לא בסדר הזה".

מסתבר שהשאיפה לארץ ישראל של ברוידא קיננה בו עוד מהבית. אביו היה אחד היהודים המפורסמים בוושינגטון. אביו היה ראש הבונדס בוושינגטון, ורבים מהמנהיגים הישראלים היו מבקרים בביתם בתכיפות. שמו של אביו לא היה ברוידא, אלא לודוויג: "ברוידא זה שם המשפחה של אימא שלי, שכל משפחתה נספתה בשואה, ולכן העדפתי לבחור בשמה של אימי כשם משפחתי.

"קיבלתי חינוך למופת. אבא שלי היה היהודי היחיד ששימש כטייס קרבי במערב קנדה, וסבל בעצמו לא פעם מאנטישמיות בחיל-האוויר הקנדי. בקרב אחד נטשו אותו חבריו בשל היותו יהודי. אימי גם סבלה רבות בשואה ולפניה מאנטישמיות, ושניהם רצו שהבנים שלהם ילכו עם גאווה יהודית. את העניין הזה אני לקחתי ממנו. אחים שלי לקחו תכונות אחרות שלו, ואני לקחתי את הגאווה היהודית. ההרגשה שהרגשתי אז היתה, שאת כל החשבונות הפתוחים שיש לעם-ישראל, מאברהם אבינו ועד להורים שלי, אני הולך לסגור. לא ידעתי עוד ש'אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם אלוקינו נזכיר' – גם היום אני סוגר חשבונות, אבל באופן רוחני". 

בתוככי סוריה

ביום בו סיים ר' לייזר את לימודיו, כבר היה על מטוס, בדרכו לישראל. "בבוקר קיבלתי את התואר ואחר-הצהרים כבר הייתי במטוס 'אל-על', בדרך לתל-אביב. הייתי בן 21, וזה היה משהו שתכננתי כבר זמן מה מראש. השנה היתה 70', ובתחילת דרכי בארץ הגעתי לקיבוץ שדה בוקר.

"בבירור קצר שעשו עלי בארץ הם ראו את ההיסטוריה שלי וגם את השורשים המשפחתיים שלי, ומהר מאוד מצאתי את עצמי בגיבוש לאחת מהיחידות המובחרות". 

עד היום אסור לברוידא לספר באיזו יחידה שירת. וזה לא הדבר היחידי שהוא אינו יכול לספר לנו. לאורך כל השיחה הוא מתלבט, מדי פעם, האם לספר פרט זה או אחר, ולאחר שיקול דעת הוא מחליט לבסוף ש"את זה אני לא יכול לספר". 

השירות ביחידה המובחרת עבר מהר, ובסופו הוא מצא עצמו במלחמת יום הכיפורים. "הסורים כבשו את החרמון. אני הייתי אז בתוך סוריה. המפקדים שלי ידעו טוב מאוד שהולך לקרות משהו, ואני נשלחתי לסיור לבדי. צריך להבין שהיינו מאוד-מאוד מיומנים ומאומנים. הייתי מאומן בצורה כזו שכל כלי נסיעה שהיה מגיע לידיי יכולתי להפעיל אותו ולנסוע בו – אוטו, טנק, אונייה, מטוס והליקופטר. 

ברוידא השתתף גם בקרב הגדול על כלא 'אל חיאם', במבצע ליטאני, בו ישראל חדרה לחלקה הדרומי של לבנון עד לנהר הליטאני, והחזיקה בשטח זה במשך כשלושה חודשים, עד לנסיגתה חזרה לגבול הבינלאומי. מטרת המבצע היתה לפגוע בתשתיות ארגוני הטרור הפלסטינים בדרום לבנון, ובכך להפחית את פעילותם כנגד ישראל. "היינו בתקן של יועצים לצבא דרום לבנון, ואני אישית ביקרתי בביתו של מייג'ור סעד חדאד יותר מפעם אחת". 

ברוידא נזכר בחיוך: "עברו כבר שלושים שנה, וכעת מותר לספר. בכל פעם שהיה אירוע בדרום לבנון, היינו צריכים ללכת לחפש את חיילי צד"ל (צבא דרום לבנון) שהיו מפוזרים בכפרים, כשחלק גדול מהם היה שותה עראק ומשחק שש-בש, ואנחנו היינו צריכים ללקט אותם מבתי הקפה בכפרים. היה שלב שכל-כך התייאשנו מהם, עד שלקחנו את העבודה על עצמנו, והשתמשנו בטנקים ובמדים שלהם, כדי להילחם במקומם. כך צברתי היכרות רבה בשטחים שונים בלבנון. אני יכול לומר לכם שכמו שאתם מכירים את ירושלים, אני מכיר את ביירות על כל שביליה ודרכיה". 

רפול כועס

בחודש סיון שנת תשמ"ב פרצה מלחמת 'שלום הגליל'. אליעזר ברוידא, גויס למלחמה, במסגרת הסיירת המובחרת בה שירת. "המלחמה התחילה והמצב היה בדיוק כמו במלחמת 'ששת הימים', שלוש חזיתות ניצבות נגד ישראל, ממזרח מהמרכז וממערב. המשימה של היחידה שלנו היתה להוביל את הציר המזרחי, כשאנחנו עוד לא יודעים מה סוריה תעשה. ישנו סיכוי רציני שנצטרך להיכנס לתוך דמשק.

"זה היה כבר ביום השישי למלחמה. ישראל הגיע עד שדה התעופה בביירות, כשלושים קילומטר מדמשק, ליד סולטן יעקוב. נשלחו כוחות כדי לנסות ולהיכנס לתוך ביירות, אבל בכל כניסה לביירות נפל מטח קטיושות מהן נפגעו חיילים רבים. יחידות מודיעין בדקו את הנושא, ומאוחר יותר גילו שארבע סוללות לשיגור קטיושות הוצבו בחצר השגרירות הרוסית בביירות. מפקד האוגדה דאז רצה להפגיז את ארבע הסוללות, אך רוה"מ לא הסכים. הוא היה בטוח שכתוצאה מהפגזה כזו תתעורר לו מלחמת-עולם שלישית. הלא היה מדובר בשטח ריבוני רוסי. 

"התוכנית היתה לשלוח יחידת קומנדו לתוככי ביירות שתגיע עד לשגרירות הרוסית, כשהוא יודע מראש שאין סיכוי שפעולה כזאת תצליח. במידה והם ייהרגו, הוא יוכל להגיד לרוה"מ, 'אתה רואה? אמרתי לך, אין ברירה אחרת – חייבים להפגיז את המקום מהאוויר. כך עבד הראש שלו, כמו שור בחנות חרסינה. מה שהוא לא לקח בחשבון זה שלקב"ה יש תוכניות אחרות עבור לייזר ברוידא. 

"היינו קבוצה של 12 חבר'ה, ובאותו ליל שבת, היום השישי למלחמה, הטיסו אותנו בהליקופטר מסולטן יעקוב, לשדה התעופה בביירות. הגענו לביירות בשעות המוקדמות של שבת בבוקר. זו היתה תוכנית בלתי שפויה בעליל. לא היתה פקודת מבצע, לא היה זמן להתכונן, לא היה זמן בכלל. אני כבר הייתי 11 שנה ביחידה. כשהבנתי מה המשימה שמוטלת עלינו, אמרתי להם מייד, זו לא משימה שצריכה להיות מוטלת עלינו. היה ברור שמה שצריך, זה להנחית בשעת לילה מאוחרת יחידה של קומנדו ימי, להביא אותם קרוב אל החוף, ומחוף הים עד לשגרירות יש פחות מקילומטר וחצי. 

"אבל זה לא היה המצב. לא היינו יחידת קומנדו ימי, השעה לא היתה שעת לילה מאוחרת, אלא שבת בבוקר, הכל היה מואר, והמרחק מהשגרירות הרוסית עבורנו לא היה קילומטר וחצי, אלא שלושה וחצי קילומטר. היתה לנו את הבחירה אם לעבור בין הנוצרים במזרח ביירות או להתקרב ל'סברה' ו'שתילה' בדרום ביירות. ואם לא להתקרב לשם, אז נותרה לנו הברירה לעבור ליד אוניברסיטת ביירות, שהיתה ידועה כמרכז עולמי של ארגוני טרור. הסטודנטים כולם היו מגויסים בארגוני הטרור השונים. לפני כל מבצע כזה הייתי רועד מרוב אדרנלין שזרם בגופי. הפעם הרגשתי משהו לא טוב. היתה לי בחילה, והרגשתי... אני לא יודע איך להסביר את זה, הרגשתי שמשהו לא כשורה, משהו לא בסדר, המבצע הזה מסריח. 

"בתדריך קיבלו אותנו בסעודת מעדנים, עובדה שכבר החשידה אותי, כאילו יש זמן ושום דבר לא בוער, ואז אמרו לנו מה המשימה שלנו. ואני אומר לאלוף משנה המגוהץ, שבא בטיסה ישירה מהארץ: 'תגיד לי, מתי פעם אחרונה היית בביירות?' מסתבר שהאיש אף פעם לא היה בביירות. שמעתי את זה ואמרתי לו לעיני כל המפקדים: 'זו התוכנית הכי מטומטמת שראיתי בחיים שלי'. קיבלתי נזיפה קלה והעניין עבר. 

פתאום השמים נפתחו, וגשם של קטיושות החל ליפול עלינו, כל זה בתוספת לירי מצלפים שנורה ישירות לעברנו. הגענו למצב בלתי נורמלי של טבעת חנק אמיתית שחונקת אותנו ועומדת להרוג את כולנו. אחד ממפקדי הצוותים נהרג במקום.

טבעת חנק

"נתנו לנו שעה וחצי לנוח, לעצום עיניים, ואחרי שעה וחצי העירו אותנו. יצאנו שנים-עשר חבר'ה, כשהמשימה שלי זה להוביל את החבר'ה אל תוך שטח השגרירות הרוסית, דרך כל הרחובות בביירות. היו לי שלושה מסלולים בזיכרון שידעתי בעל-פה. הקילומטר הראשון היה ממש טוב, יותר מדי חלק, ואז הגענו לשדרות דה גול בעיר. ופתאום השמים נפתחו, וגשם של קטיושות החל ליפול עלינו, כל זה בתוספת לירי מצלפים שנורה ישירות לעברנו. הגענו למצב בלתי נורמלי של טבעת חנק אמיתית שחונקת אותנו ועומדת להרוג את כולנו. אחד ממפקדי הצוותים נהרג במקום. הקשר שלי קיבל רסיס של קטיושה בווריד הראשי ביד, ואני על המקום חייב לעשות לו חסימת עורקים, כי אם לא אעשה זאת הוא ימות במקום. 

"הקטיושות החלו להתקרב אלינו יותר ויותר. בתחילה הן נפלו במרחק של 50 מטר מאתנו, אבל לאט-לאט הם התקרבו וכבר עמדו על 30 מטרים מאתנו. כל קטיושה כזאת שנופלת הורסת את כל מה שנמצא בקרבתה, ואנחנו רואים קטיושה כזו נופלת על בניין 'אייר-פרנס' והורסת אותו. גושים של בטון באוויר, אתה לא יוכל לנשום, הפיצוצים יוצרים מחנק ויש לך חוסר אדיר בחמצן. וזה ביירות, זה 38 מעלות בצל, עם 90% לחות, האוויר שחור ואתה בקושי מצליח להכניס משהו לריאות. כשרפי, הקשר שלי נפגע, עצרתי. התכופפתי ליד האוטו והתחלתי לחבוש אותו. צלף קולט אותי, ופותח עלי בצרור שחותך את חלונות הרכב, אחת מזכוכיותיו נשברות, והכדור חותך לי את ריס העין. הייתי בטוח שהלכה לי העין, אבל איכשהו היתה לי תחושה שהמצב שלי טוב עדיין. יש לי שתי ידיים ושתי רגליים. התכונה הכי חזקה שלי ביחידה היה כוח רצון. כדי לגמור אותי אתה צריך לירות בי מחסנית, אחרת לא תצליח לעשות את זה. זה כלל שידעתי תמיד. 

"מאוחר יותר למדתי שזו היא תורת רבי נחמן, לא לראות את החסר. עין אחת יש לי, אז הלכה העין השניה. מה יש? הדם זרם לי בצד אחד של הפנים, אבל יכולתי להביט בעין השניה. אבל הבעיה שלנו היתה הרבה יותר קשה. היינו שמונה חבר'ה עם שני הרוגים ושני פצועים. אני לא יכול לסגת, כי אני גמור. אני לא יכול להתקדם, כי אני גמור. אני מסתכל לצדדים וקולט שבעוד 45 שניות, מקסימום, עומדת ליפול ממש עלינו קטיושה. העולם נעצר. 

"הקטיושה האחרונה שנפלה הרעידה את כל האיברים הפנימיים שלי, ההדף כאילו קורע לך את האיברים הפנימיים. ואנחנו יודעים שיש עלינו תצפית ושהקטיושה הבאה תגיע מיד עלינו. 

"יש לי 45 שניות לחיות, לא יותר. ואני כבר בטוח שאני הולך לסיים את החיים שלי באיזו פינת ביוב ברחובות ביירות. אני רואה את כל החיים שלי רצים מול העיניים, וכל ההישגים של 'העולם הזה', האוניברסיטה, היחידה המובחרת, הכל נהיה פתאום 'גורנישט מיט נישט', כלום, כלום, כלום. ואני אומר לעצמי פתאום בבהלה, וואו, לא עשיתי כלום בחיים. לא עשיתי כלום עד עכשיו. 

"ואז, ברגע אחד מגיע 'ממעמקים קראתיך ה''. ה', תוציא אותי מפה!"

עוד שלושים שניות לחיות

"מאז חגיגת בר-המצווה שלי לא הייתי בבית-כנסת, ופתאום באו לי המילים הללו. אך מה שיותר מפתיע, היתה התשובה אותה קיבלתי. זה לא היה ברמקול. זה משהו שאתה מרגיש בבטן ובלב. והקול הזה אומר לי, 'לייזר רפאל' – אף אחד לא יודע שקוראים לי ככה. הפעם האחרונה ששמעתי את זה, היתה בבר מצווה שלי בבית-כנסת קונסרבטיבי בוושינגטון – 'לייזר רפאל, אני אוציא אותך מזה'. לרגע חשבתי שאיבדתי את שפיות דעתי. 'אני אוציא אותך מפה, אבל אתה הולך לשנות את החיים'. ואני הסכמתי בלב. זו היתה מעין קבלת נדר, שאם אני יוצא מזה, אם זה מה שאני חושב, ואתה תוציא אותי מפה, החיים שלי הם שלך מכאן ולהבא, תעשה איתי מה שאתה רוצה. החיים שלי כבר לא שייכים לי. החיים של לייזר ברוידא מסתיימים גם כך בעוד שלושים שניות. 

"והיכן היו כוחות הצבא בכל אותו זמן? רק שנים רבות לאחר מכן התברר לי, שהפקודה הייתה שאין סיוע אווירי בכלל במערב ביירות. אז לא ידעתי את זה ובכל כמה דקות התחננו לכוחות שיבואו ויחלצו אותנו. הכרתי את הצמתים בביירות לפי הנ"צ שלהם, ואמרתי להם במפורש איפה אנחנו, אבל לא היתה כל תגובה. 

"באותו רגע שבו קיבלתי את הקבלה בליבי לחיות, חיים לא כמו שאני חושב, אלא כמו שאבא שבשמים חושב - אני שומע מעלי שריקה. שני מטוסי קרב יורדים על ביירות במקביל, ואני רואה אותם בגובה של 200 מטר, ועליהם מגן דוד. המטוסים החלו לירות כדורים הדומים לכדורי נ"ט, והשתיקו את כל הצלפים שהיו עלינו. לאחר מכן עשו המטוסים סיבוב, והטילו פצצות על הסוללה הסורית שירתה עלינו את הקטיושות ממזרח ביירות. פתאום הקטיושות מפסיקות ליפול, האוויר מתחיל להתבהר, אין יותר אש צלפים, אין יותר סוללות סוריות. זה הקל עלינו מאוד. זה היה הנס הראשון. 

"אבל, יש לי עדיין בעיה. מה אני עושה עם ההרוגים והפצועים שלי? פתאום מופיע רכב משוריין, ובו ארבעה במספר. 'חבר'ה, אפשר לעזור לכם?' 

"זה היה ממש מעל הטבע. לא הבנתי איך הם הגיעו לשם, וכששאלתי, הם אמרו שהם טעו בדרך והגיעו לשם במקרה. זה היה נשמע מוזר מאוד. מי ייתן לארבעה צנחנים להיכנס לפה? הם לקחו עמם את שני ההרוגים והפצועים, וזה היה הנס השני. 

"הנס השלישי לא איחר לבוא. מרוב שמחה החלו לעלות לי דמעות בעיניים, דמעות שריככו את הדם הקרוש שהתרכז בעין שלי, ופתאום ראיתי משהו שהוא דמוי אור. בשנייה הבנתי שאני לא עיוור, לא איבדתי את אחת מעיניי, וזה מילא אותי בכוחות עצומים. הרגשתי כמו אריה. 

"התחלנו לרוץ לכיוון השגרירות. נשארו לנו עוד קילומטר וחצי, ותוך ארבע דקות היינו שם. רצנו דרך גינות ובתים ולא ברחובות עצמם והגענו בדיוק לפתח השגרירות. הצבנו תצפית בבית מול השגרירות, והתחלנו להמטיר אש על הסוללות שבחצר השגרירות, ופוצצנו את כולן, בלי אפילו לשרוט את קירות השגרירות הרוסית. 

"כשהגענו חזרה לשדה התעופה, ניגשתי מיד למפקד. לא היתה לי מנוחה, הרגשתי שאני חייב להודות לשני הטייסים שהצילו את חיינו. אבל הוא, ושאר המפקדים הסתכלו עלי כמי שנטרפה עליו דעתו. הם ידעו על ההנחיה המפורשת שלא להזניק מטוסים למערב ביירות, והיו בטוחים שמשהו אירע לי במהלך הקרב. 'טוב, אבל איפה הצנחנים שלקחו את ההרוגים והפצועים?' איזה צנחנים? אף אחד לא ידע על מה אנחנו מדברים. לא רק אני ראיתי את המטוסים והצנחנים, אלא כל השמונה שהיו איתי, אבל עד היום אני לא יודע מי היו החיילים הללו. או בעצם אני יודע, 'כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך'". 

המקרב הראשון. הרה"ח רבי אברהם וויצהנדלר ז"ל

תשע שנים של שקידה

מיד לאחר המלחמה ניסה ר' לייזר ברוידא להתגורר במושב 'בני עמי'. הוא עסק לבדו בתורה בבית הכנסת אותו בנה במושב. אבל לאחר כמה חודשים הבין שהוא לא יכול לנהל שם אורח חיים חרדי לבדו. "החלטתי שאני חייב לעבור לירושלים. ואז, עזבתי את הכל, והכנסתי את הראש שלי ללימוד התורה בישיבת 'קרלין', שם כאמור, למדתי יידיש.

"אחרי החתונה התגוררתי ברמות בירושלים, והקשר הראשון שלי עם ברסלב התחיל עם רבי אברהם ויצהנדלר ז"ל. הוא התפלל בבית הכנסת טשכנוב ברמות ג' לפני שהוא הקים ברמות ד' את השטיבל של ברסלב. הוא קלט אותי והציע לי ללמוד איתו 'ליקוטי מוהר"ן'". מעיניותיו ותורותיו של רביה"ק החלו נפרסים אל מול נשמתו של הרב ברוידא והוא הרגיש שמדובר ב'תורה' אחרת, כזו שמפלחת את נשמתו.

בינתיים קיבל הסמכה מרבי נח וינברג ראש ישיבת 'אש התורה', והסמכה מארבעה בתי דין: מהרב זלמן נחמיה גולדברג ומהרב קוליץ ז"ל רבה של ירושלים, ומהדיין רבי נתן קופשיץ. 

המקרב השני. הרה"ח רבי אליעזר שלמה שיק ז"ל

תקופה לאחר מכן עבר לגור באשדוד וידיד בשם מאיר מלכה באשדוד עשה לו היכרות עם הרה"ח רבי אליעזר שלמה שיק זצ"ל. "מאיר מלכה, היה טבח בתעשייה האווירית, הוא היה תלמיד מובהק של הרב שיק. הוא הכיר לי את הרב שיק, הזמין אותי אליו לשבת אצלו בבית. הוא התרשם מאוד מסיפור חיי, הוא הושיב אותי לידו כל השבת. התחלתי לקרוא את ספריו והקשר שלי עם רביה"ק החל להתחזק".

ואז קיבל הרב ברוידא את משרתו הראשונה בתור רב, "הלכתי להיות רב בכלא רמלה. הרב חלמיש, ששימש כרב הראשי של הכלא, מצאתי חן בעיניו, היתה לו בעיה עם רבנים שהתחלפו שמה בתדירות גבוהה, כי האסירים שוחקים אותם שם. זה מאוד קשה בכלא, אתה מתמודד עם כל הבעיות האפשריות. שם באמת עשיתי את השימוש הגדול עם בעיות נפשיות רגשיות וכו', זה עוזר לי הרבה עד היום. 

"היום הראשון שלי בכלא היה מביך. אני נכנס לכלא, ואני רואה את האסירים שם, שיושבים חלקם על כל מיני דברים איומים ונוראים, ואני האברך בא לשם לבוש עם פאות וזקן. באגף התורני יש גם הרבה 'שחקנים' שכביכול שומרים תורה ומצוות כי שם התנאים משופרים יותר, אתה מקבל פלטה לשבת, חלה שלמה ואסירים אחרים מקבלים שלוש פרוסות, אז מתוך שלא לשמה בא לשמה. למעשה אולי כשליש היו שומרי תורה ומצוות באמת. הרבה מראשי העולם התחתון היו באגף. ואני בא לשמה ומתחיל לדבר במבטא אידישאי. החברה התחילו לצחקק, לקחתי את הכובע וזרקתי אותו באוויר, הוא נפל על המתלה שבקיר. "עכשיו תשתקו", פקדתי עליהם, "מי שידבר יחטוף".

"שקט מתוח השתרר, באגף הם אף פעם לא ראו רב כזה... על המקום הפכנו לחברים וכולם הזמינו אותי לקפה. בהפסקה הייתי מכניס בהם שפע דיבורים של רבינו ולא להאמין איזה פלאים הדיבורים הללו עשו אצלם, רק רבינו יכול לדבר לאנשים כאלה". אלא שהמשרה בכלא שחקה את הרב ברויידא עד דק. "הייתי בא הביתה וכל הבגדים רטובים כאילו רצתי כמה קילומטר. הייתי רטוב בגלל המאמץ הנפשי. תתארו לכם קבלת קהל של רב'ה, עם מה הוא מתמודד? עם שלום בית, פרנסה... שם אתה מתמודד עם אנשים מהדיוטא התחתונה וכו'... אחרי שנתיים וחצי כבר לא יכולתי יותר נפשית, אז עזבתי הביתה".

אז התחיל את כתיבת ספרו 'פי הבאר' – הפירוש שלו על חמישה חומשי תורה. 

"הפכתי לאברך באשדוד לומד חצי יום, וכותב את החידושים שלי, התפרנסתי מכתיבת פרשיות תפילין ובדיקה. אחרי הצהרים ישבתי בבית המדרש ולמדתי ליקוטי מוהר"ן, יום אחד ניגש אלי אברך, הוא היה מנתיבות ועבר לאשדוד, שואל, אני יכול ללמוד אתך? אמרתי כן, בשמחה. נעים מאוד. הוא הציג את עצמו: נתן דהן. מהחברותא הפרטית, חברך חברא אית ליה, נהייתה קבוצה קטנה. לא ידעתי אז שדהן הגיע מישיבת 'חוט של חסד' לאשדוד.

"הוא היה חוזר לירושלים ומספר לרב שלום הרוש, יש איזה רב צעיר אמריקאי בעל תשובה עם עבר דומה לשל הרב, אני בטוח שאם הרב יפגוש אותו יהיה לכם כימיה". 

עם מורו ורבו הרה"ח רבי שלום הרוש

בשנים הללו חיפש הרב ברוידא את עצמו בקרלין, אמשינוב, פיטסבורג, מקובלים וספרדיים וליטאים. בדיוק באותו הזמן בשנת תשנ"ט הרב ארוש פתח כולל בנהריה ובאור יהודה, והוא גם חשב לפתוח באשדוד. דהן הביא אותי לרב שלום. אני רואה איזה יהודי שעל פי נגלה זה בכלל לא מה שמדובר עליו, בעל תשובה ספרדי. מרוקאי. הוא יביא למיליוני אנשים אמונה? הוא יביא לגויים אמונה. אתה יודע מה? היצר עובד על כל העולם, אבל העיניים שלו קרנו, הלב הרחב שלו נפתח, הקרין לי. ראיתי קדושה אמיתית, הרגשתי שמצאתי את שאהבה נפשי. לא דברנו אפילו לא חצי שעה, והרב אומר לי, 'אני רוצה שתהיה ראש כולל שלי באשדוד'. אמרתי, 'אתה יודע הרב, אני חלמתי לעשות את זה, מה שר' נח וינברג עשה לבעלי תשובה כאלה ספרדיים'. אז פתחנו כולל באשדוד, אני הייתי ראש הכולל, היה לנו שבעה עשר אברכים.

"הרב שלום היה בא כל שבוע, וחצי יום הייתי מבלה איתו, הוא היה בא לחצי יום אחרי הצהרים להגיד שיחה, הוא היה יושב איתי שעה, נותן לאברכים שיחה שעה, ולומד שעה, ס"ה שלוש שעות. זה היה גן עדן. היום אם אני מדבר איתו עשר דקות בשבועיים זה הרבה... 

"הכולל הצליח מאוד, האברכים היו מתמידים ממש, דהן התמנה למנהל הכולל. את האברכים שלנו הייתי מעמיד למבחנים ב'עדה החרדית'. איך הגעתי ל'עדה'? הייתי בקשר עם האדמו"ר ממעליץ שעשיתי אצלו שימוש, שהוא הבן דוד של רבי משה הלברשטאם זצ"ל, רבי משה נתן לי את ההסכמות לספרים הראשונים שלי. 

"כשהעוכר ישראל עלה אז לשלטון, דבר ראשון הוא סגר את כל תקציב הכוללים מתחת לעשרים אברכים, כאמור היינו שבע עשרה. לא עמדנו בקריטריונים והכולל נסגר. חזרתי לעניינים שלי. 

"ואז יום אחד אני מקבל ביקור מהרב שלום באשדוד, והוא אומר לי, לייזר אני רוצה לכתוב ספר. הוא ידע שהשפה התורנית שלי מעולה. הוא אמר, אני רוצה שתערוך את הספר. אז הוא כתב את הספר הראשון על שלום בית 'ימינו כקדם'. עשיתי לספר מראי מקומות.

"בינתיים חזרתי לכתוב פרשיות ובשנה הזאת כתבתי ספר תורה לרב'ה ממעליץ. חצי היום לימוד וחצי יום כתיבה בשביל להחזיק את המשפחה, ובערב אני עושה את ההגהות בשביל הרב. כשעבדתי על 'בגן האמונה' זה היה משהו אחר. היה ברור לי שזה הולך להיות משהו גדול, עוד לא הייתה הווה אמינא לתרגם אותו לאנגלית. 

"בתשס"ו, הרב אומר לי: 'עלה בדעתי להתחיל לפרוץ את הגבולות של ארץ ישראל, אולי תתרגם את הספר לאנגלית?' אמרתי לרב, 'אני כבר חושב בעברית, אני לא משתמש באנגלית, אולי ביידיש'. מאז שחזרתי בתשובה למדתי יידיש... 

"הלכתי לרבי משה הלברשטאם, לרב בניהו שמואלי ולאדמו"ר מבעלזא, ובקשתי משלושתם, 'אני צריך את האנגלית שלי חזרה'. קבלתי את ברכותיהם".

לאחמ"כ באורח פלא חזרה לו האנגלית, "אני רואה סיעתא דשמיא מובהקת, פתאום אני שומע את השיעור של הרב ואני יכול להגיד את זה בחזרה באנגלית. זה כאילו מתנה, כי אני לא יכול לעשות עם זה משהו אחר, כי באמת השכחתי ממני את השפה הזו ואימצתי את היידיש תחתיה".

משם למעשה הכל היסטוריה. הרב ברוידא כבר שנים רבות המפיץ הגדול של רביה"ק בקרב דוברי האנגלית, נראה כי אין כמעט קהילה יהודית נידחת בה לא ביקר בשנים האחרונות, דרשותיו מופצות בכל מדיה אפשרית והוא פוגש מאות אנשים מידי שבוע.

כל כמה זמן הרב יוצא לחו"ל?

"בדרך כלל נסיעות מסודרות בהן אני מייצג את הרב זה שבועיים בממוצע, זה יכול להיות שבוע וחצי, שתי שבתות. זה ארבע פעמים בשנה, בכל ארצות דוברי אנגלית, לא רק באמריקה וקנדה, גם באירופה וקנדה, גם בסינגפור, גם באוסטרליה. אבל הפעילות האמיתית מתבצעת במדיה ובדיסקים שמופצים בכל העולם". 

ויש את הנסיעות יחד עם הרב ארוש.

"הרב נוסע פעם בשנה, ואז אני מתלווה אליו. עכשיו לפני שבועיים היינו בלוס אנג'לס, ביוסטון ובניו יורק. אני משלי אין לי מה למכור, בסך הכל אני משמש כפה שלו ותו לו, והוא הרי מדבר רק מרביה"ק ומפיץ אמונה בעולם.

"אני רוצה לומר דבר אחד. נכנסתי לעומק של ברסלב דרך הצדיק הזה, ואני חושב שבלי הרב שבדרך שלו, ההכוונה של ברסלב, יכול להיות ספק גדול אם הייתי נשאר בפנים. את דרך ה' שלי אני חייב לו, את דרך הלימוד שלי אני חייב לו, ההתמודדות שלי אני חייב לו, התפילה שלי אני חייב לו, כל מה שיש לי אני חייב לו. 

"לי אין סחורה למכור, מה שכן, כל המחשבה מתחילה עם ההקדמה של הרב שלום, כי כל החיים שלי אני מתרגם את הספרים, מתרגם את הדיסקים, מתרגם את המאמרים שלו, עכשיו אני יושב ואני כבר ברמה כזאת שאני כותב בתרגום סימולטני במחשב. אני חושב את החשיבה הזאת וזה טוב לי. יש לי הרבה רעיונות לספרים, אבל מה העולם צריך, העולם לא צריך את לייזר ברוידא, העולם צריך את הרב שלום הרוש".

יש התעניינות בברסלב בין כל הארצות האלה?

"אנחנו מרצים על אמונה ולא ברסלב. הקהל מבין כבר מבין הדברים שזה רבי נחמן. אנחנו מגיעים למקום שאף ברסלבר לא מגיע, אני נותן שיחות בישיבות ליטאיות, לאיזה ברסלבר יסכימו לתת שיחות בכאלה מקומות... עכשיו הייתי בכולל ספרדי בלוס אנג'לס ובישיבות בלונדון, במגן דוד בטורונטו, בניו יורק. חייב להתנהל בזהירות כדי להביא את רבינו בדלת האחורית לכל עם ישראל". 

ספר לנו על המפגש הראשון עם הציון.

"זה היה בשנת תשנ"ח. במפגש הראשון עם הציון הייתי קר כמו דג. היו לי אחרי זה כמה נסיעות, אני הבנתי אח"כ שאני באתי לרב'ה עם הרבה ציפיות ועם הרבה גאווה. הייתה לי חלישות הדעת בפעם הראשונה. 

"חמש עשרה שנה שאני מרגיש כמו דג קר בנסיעה לאומן בראש השנה על הציון וליבי נשבר בקרבי. לפני שלוש שנים התחולל בי משבר אמיתי, לא יכולתי עוד עם התחושות הקפואות הללו מול הציון, הגעתי בהכנעה, בביטול ושפלות... לפעמים כשאני חושב על זה אני רוצה לבכות על זה, כזאת שפלות... הייתי בטוח שאם יש בן אדם דובר אנגלית שלא מדבר אמונה זה בגלל לייזר רפאל ברוידא שהוא בעל גאווה ולוקח לעצמו וזה עולה לו לראש. לא מגיע לו להשתדל, לא מגיע לו שיכתוב, לא מגיע לו שום דבר... ועם התחושות הקשות הללו ניגשתי לציון והכל נפתח והתפרץ לי. נחל של דמעות הורדתי בציון, כל מה שהיה אצור בי חמש עשרה שנה התפרץ בבת אחת. קיבלתי מתנות כאלו בציון שמאז הפנמתי: אני לציון מגיע שפל נבזה חדל אישים עפר ואפר, אחרת לא ארגיש כלום בכניסתי לקודש הקדשים.

בהנחת תפילין בכותל