כמה שעות אחרי הרצח המזעזע של בנו החורג, התייצב הרב אליהו מירב מול המצלמה, ובשלווה עצובה קיבל עליו את הדין. הוא סיפר על יוסף כהן הי"ד וקרא לאחדות העם. הוא עשה זאת בענווה, בצניעות, ובאיפוק שלא אופייני לשעות קשות כאלו. החותמת שעל פניו צרבה את הסיטואציה בתודעה הלאומית.

על אף חזותו השמרנית, הוא גילה הכלה לכלל ישראל, ולמורכבות העדינה המאפיינת את הקונפליקט הפנימי שלו. קונפליקט לא קל, שאתו הוא מתמודד בתוך ביתו באומץ לב וברגישות יתירה כבר כמה שנים.

נחל נובע של אהבת ישראל התגלה. מיליוני יהודים רותקו אל זוג עיניים מאירות שהשפילו ברק אור לעבר זקנו הארוך היורד על פי מידותיו. כמו נורות ספוטים המפנות זרקור קסום אל הספרייה ההדורה שתחתיהן.

"האבל כבד נורא", שיתף הרב מירב את עם ישראל כמה שעות אחרי היוודע לו הבשורה המרה, "בליל שבת ישבנו כל המשפחה, וכל אחד הודה לה' על משהו. יוסי אמר: אני מודה לה' שזיכה אותי להגן על עם ישראל בגופי. הוא לא ידע מה הוא אמר, עכשיו אנחנו כבר יודעים הכול. יוסי היה נשמה טהורה, ילד של מסירות נפש. יוסי היה ילד קרוב ויקר ואהוב. אנחנו היינו גאים בו, והוא היה גאה בנו. אנחנו מאמינים שעם ישראל הוא דבר אחד. אנחנו מוכרחים כולנו יחד, כל אחד במקומו, לעזור ולתת. על זה גדלנו, אלו הערכים שקיבלתי, ערכים נצחיים של אהבת אדם ואהבת בריות. שום פוליטיקה לא תזיז את הערכים האלו. ערכים של רוח יהודית אמתית. חבל שרק השכול מחבר בינינו, אולי נזכה פעם שהאהבה תחבר בינינו? הלוואי.

"אני כבר ארבעים וחמש שנה חרדי. אני תוצר של משבר בחברה הישראלית החילונית. אבל הכבוד ההדדי חייב להישמר. מוכרחים לשים סוף לשנאה הזאת. פשוט אי אפשר כך לחיות. אי אפשר לבנות בית, אי אפשר לנהל מדינה בצורה כזו. מעבר לכל הוויכוחים, למה אנחנו צריכים להיפגש רק בשכול ובצער ולומר: אנחנו אחים? בואו ניפגש בשמחות! הכאב הוא גדול, קשה לדבר".

דווקא בימים של קיטוב בחברה הישראלית, החיבור שיצר הרב מירב עורר התרגשות רבה בקרב הציבור. רבים הגיעו אחר כך אל בית האבלים בירושלים והעידו בדמעות: "הצטמררנו מדבריך, כבוד הרב, תודה שאיחדת את עם ישראל". רובם לא הכירו אותו קודם.

יחד עם אלפי העולים אל הבית, הגענו גם אנחנו. באנו לנחם, ויצאנו מנוחמים. במשך כשלוש שעות! הקדיש הרב מירב מזמנו עבור הקוראים, כדי להרעיף עליהם דברי חיזוק ואהבת ישראל.

מאות גדשו את הבית. בני משפחה, אנשי ביטחון, בכירים כאלו ואחרים, בנים, חתנים, נכדים ונכדות שבאו לדרוש בשלומו של סבא, והוא פינה את זמנו ונענה לבקשתנו להשמיע דברי חיזוק בשעה קשה שכזו. "הכנו לך מיץ אשכוליות, סבא", קראו שתי נכדות והגישו לו כוס גדולה, "אתה חייב לטעום כדי שיהיה לך כוח לקבל את כולם". והוא מחייך אליהן בחיבה, וטועם משהו, יותר מאשר בשבילו - בשבילן. הן היו מאושרות.

חלק מהשיחה נערכה בתוך הבית פנימה, וכשהדוחק גבר, וכבר אי אפשר היה לשמוע מי אומר מה, יצאנו יחד אל החצר, דוחקים בו לספר עוד ועוד. והוא, למרות שהיה תשוש, ראה בכך מצווה גדולה, ולרגע לא הוריד את החיוך מפניו. וסיפר.

גם ברגעים שהמפלס עלה על גדותיו והוא דמע, החיוך עדיין נשאר דבוק בו. פניו קיבלו צורה שלא מהעולם הזה: חיוך של השלמה ושמחת האמונה, יחד עם עצבות וקבלת הדין. יכולנו להשקיף אל תוך המראה הזו ששיקפה את המתחולל בנפש. לא רק שלו. של כל עם ישראל

הקדוש. יוסף כהן הי"ד ואביו הרב איתן ז"ל

אני מתבייש להתרעם

הרב אלי מירב מכיר את השכול היטב. נפשו נכוותה כמה פעמים בייסורי השכול, ייסורים שמנסים להכריע אותו שוב ושוב, אך ללא הצלחה. רעייתו הראשונה, חנה ע"ה, נפטרה לאחר מחלה קשה. לאחר פטירתה נשא לאישה את אלמנת הרב איתן כהן, חסיד ברסלב שהיה רופא שיניים מוכר וירא שמיים. כל גדולי הדור שחיו ופעלו בבני ברק טופלו בקליניקה שלו, והוא נזהר בכבודם בהפלגה יתירה. לפני כחמש שנים נפטר מהמחלה הנוראה, כשהוא משאיר אחריו אלמנה ויתומים.

הרב מירב שכבר השיא את עשרה ילדיו, לקח על עצמו עם נישואיו השניים את משא המשפחה החדשה כולה. משפחה צעירה יחסית, עם ילדים קטנים שנשארו בלי אב אוהב, והוא עשה זאת במסירות נפש ובגדלות מעוררת השראה.

לפני תשע שנים נרצח חתנו הרב מאיר חי בפיגוע בשומרון. בשבוע שעבר נרצח בנו החורג שהיה יקר לליבו באופן שהוא עצמו מתקשה לתאר. עכשיו אנחנו יושבים בביתו, מתקשים למצוא פתח לשיחה הכאובה, אך מראה פניו המאירות משיב מעט את רוחנו, ואנחנו מבקשים ראשית לדעת האם השכול הכפול אינו מערער משהו באמונה התמימה. האם אין שום תרעומת?

"הכאב הוא כאב ענק", הוא פותח את דבריו בנחת, "אבל תרעומת על הקדוש ברוך הוא?! אני לא במקום שאני יכול בכלל להתרעם. אני מתבייש להתרעם. מי יכול להתרעם על מלך העולם שחיי בידיו, ובכל שנייה הוא יכול ליטול אותם. יש פחד גדול ממנו".

ספר לנו קצת על יוסף

"יוסף היה ילד תפנוקים שלי. ילד זהב. קיבלתי אותו מרוסק אחרי פטירת אביו. הוא ואחיו עבור תהליכים לא פשוטים, גם בענייני אמונה ומצוות היה צורך לחזק אותם. גידלתי אותו ואהבתי אותו אהבה אמתית כאילו הוא בן שלי. אמרתי לו כל הזמן: 'אני אבא שלך לכל דבר ועניין'. ככה התנהלו היחסים שלנו, כמו של אבא ובן. הוא היה כל כך מתוק וטהור. לאט לאט הוא הבין שאני באמת אוהב אותו, והתקשרנו מאוד. הייתה לו נפש של אמן. הוא היה גאון ומבריק. האוזן שלו הייתה בעלת שמיעה אבסולוטית בצורה שלא תיאמן. היום, על שם סופו, אנחנו כבר מבינים שהוא לא שייך לעולם הזה. הוא היה מנגן שופן ומוצרט בלי שלמד בחייו מוזיקה בכלל. הוא עשה קולות שניים ושלישיים, הכול בדיוק מושלם". 

מתי שמעת שהוא נרצח? איך בישרו לך?

"זה ה'שוק' הכי גדול שהיה לי בחיים. לא זוכר את עצמי במצב כזה. הייתי לבד בבית, קמתי ממנוחת צהריים, אני שומע דפיקות בדלת, ניגשתי לפתוח, הייתה שם קצינה, לידה רב סרן גבוה עם כיפה ועוד סרן נוסף. חשבתי שאולי באים לספר לי שבחים על יוסף, לא עלה על דעתי משהו אחר. עוד לא הייתי מספיק ער אחרי מנוחת הצהריים. הייתי בטוח שעוד רגע יגידו לי כמה יוסף נפלא, ושהם רוצים להעניק לו פרס. הם שאלו אם פה זה הבית של יוסף כהן, אמרתי: כן בטח, תיכנסו פנימה. הם נכנסים, ואז הם אומרים לי על המקום, 'היום היה פיגוע בשומרון, יוסף נהרג'.

הוא דומע וממשיך לשחזר את הרגעים המצמררים: "שאגתי שאגה אדירה, צעקתי - 'זה לא יכול להיות! אין מציאות כזו!', אני נזכר בזה ומתחיל לבכות. חשבתי איך אני מספר לאשתי דבר כזה, יוסף היה הבן היקר שלה. כל פעם שהיה בא הביתה, ישר היה ניגש לעזור לה בבית, לעשות כלים, כל מה שהיא צריכה. ילד שכל אימא הייתה אוהבת אותו בכל ליבה. ואיך אני מספר לאחים ולאחיות הקטנות שאני מגדל בבית. לא מזמן הם איבדו את האבא, עכשיו הם מאבדים אח בצורה כזו טרגית, איך אני מספר לכולם? הייתי לבד בבית, ישבתי פה ובכיתי". 

בקשת סליחה מפתיעה

מתוך כל הכאב הנורא הוא התאזר, השתלט על עצמו והתקשר לאשתו בנחת: "היא הייתה בקניות. אמרתי לה, תחזרי הביתה מיד. היא נבהלה, שאלה אותי אם קרה משהו. הרגעתי אותה שהכול בסדר גמור, 'אבל את צריכה לבוא הביתה מיד'. בן אחר שהיה איתה סיפר לה שהיה פיגוע, אבל היא לא קישרה.

"כשהיא הגיעה הביתה פתחתי לה את הדלת וישר יריתי לה את כל המושגים שהיא חוזרת עליהם כל הזמן: 'אשתי היקרה, את זוכרת מה את אומרת תמיד בשיעורים 'אין עוד מלבדו', זה רק השם בעולם. את יודעת את זה, נכון? כל תנועה וכל מחשבה ממנו יתברך, רבי חיים מוואלוז'ין, סגולה להמתיק את כל הדינים. נכון? את זוכרת?' היא לא הבינה מה אני רוצה, הייתה ככה מבולבלת. ואז היא פוסעת עוד פסיעה, נכנסת פנימה. היא רואה את כל הקצינים, על המקום זה התחבר לה, היא הבינה, היא התחילה לצרוח 'יוסףף, יוסףףף'. זה היה בכי נורא. משבר גדול.

"אחרי זה הבנו הכול. מה שהיה בשבת, שישבנו בלילה בסעודה והוא בחר להודות לה', והיה שם עוד משהו מוזר: באמצע הסבב שעשינו בסעודה, הוא ביקש סליחה, ולא רק הוא, אני ביקשתי ממנו סליחה על כך שאולי הייתי קצת קשה אתו כשהיה קטן. לא יודע איך זה עלה פתאום, אבל הרגשתי צורך פנימי לבקש סליחה. אחר כך שאלו אותי, למה ביקשת ממנו סליחה? לא הייתה לי תשובה ברורה, אבל הנה, הכול התחוור.

"ביום שני הוא הגיע שוב, לפני שנסע מירושלים, בא להיפרד, התחבק אתנו. דיבר דיבורים שלא היה רגיל, רק אחרי הבשורה זה התחבר לנו. זה קשה מאוד".

חתני אהובי. הרב מאיר חי הי"ד 

אתה מעיד על עצמך שזו הבשורה הכי קשה בחייך, באופן טבעי זה מחזיר אותנו תשע שנים אחורה, אז קיבלת את הבשורה על רצח חתנך הרב מאיר חי הי"ד בשעה שנסע ברכבו בשומרון. 

"שם זה היה מקרה אחר, זה היה אחרת לגמרי. ידענו שזה הולך להגיע", הוא מפתיע אותנו, ומעניק לנו הסבר מסתורי ומטלטל. הסבר שמערב בין העולמות. של חיים ומוות, של אמונה ועצב וידיעת הנפש על הגוף. "בזאת חנוכה התכנסנו למסיבת חג כל המשפחה וחתני אמר משפט מטלטל. הוא אמר לי: 'אני צריך לעשות משהו כדי שתבוא אליי יותר - שתבוא אליי כל שנה'. המשפט הזה זעזע אותי. היה אפשר לראות עליו שהוא עובר משהו, שמלאך המוות מרחף מעליו. אני לא יכול להסביר בדיוק, אבל חשבנו אולי הוא חולה. עד כדי כך. אחרי הרצח גילינו שממש כמה ימים קודם הוא עשה ביטוח חיים. הוא הרגיש משהו, ואנחנו הרגשנו גם. זה היה בדיבור, זה היה בהרגשת הלב. זה ריחף שם. הוא ידע שהוא הולך להסתלק מהעולם.

"כל כך חששנו ממה שהולך לקרות אתו, שקמנו, אני ואשתי עליה השלום, ונסענו לאומן לנסות לבטל את הגזירה. התפללנו על הציון, ופתאום בשעה ארבע או חמש אחרי הצהריים התקשר הבן שלי, כולו בוכה, לא הצליח לדבר. שאלתי אותו מה קרה, תספר, מה קרה, דחקתי בו שיספר, אבל בלב כבר ידעתי שזה מאיר".

ומה אומרים על הציון באומן אחרי בשורה כזו?

"אני זוכר שאמרתי תודה, לא בגלל שכך הרגשתי, אלא בגלל שכך צריך לומר, זה הדבר הנכון. ובוודאי שאחרי כזה דבר הקדוש ברוך הוא יושיע את עם ישראל".

זו הייתה בשורה קשה, אבל בגלל ההכנה הנפשית המסתורית שעברו אז, הטרגדיה האחרונה קשה פי כמה: "יוסף היקר, מי היה מאמין. כולו זהב טהור. הקשר בינינו היה עמוק מאוד. גידלתי אותו מגיל קטן מאוד, וזה משפיע".

אמרת בתקשורת שאין תלונות על הפלסטינים, למה?

"נולדתי במצרים, יש לי יחס חם לערבים באופן כללי. אני אוהב אותם. גדלתי איתם. אני דובר את השפה הערבית. הלוואי ויכולתי להשתלם בה יותר. היא שפה עשירה ותרבותית מאוד. אין לי תלונות לפלסטינים או לערבים, לא הם הרגו את יוסף. השם נתן והשם לקח. מה אתה חושב, ערבי יכול לעשות לנו משהו? זו בדיחה. זה לא הם. גם כשכיהנתי בראשות מועצת עמנואל, ה'מוכתרים' מהכפרים בסביבה היו חברים טובים שלי. אמרתי להם תמיד: אנחנו צריכים לחיות אחד ליד השני. זה לא אנחנו הבאנו את עצמנו לפה. זה 'א-ללה' הביא אותנו. עכשיו עם זה אנחנו צריכים להתמודד. הסברתי להם שהחבר'ה שלנו הם חבר'ה טובים ורגועים, אבל יש להם קטע כזה, שאם עושים להם איזה פיגוע הכי קטן, הם משתגעים ויוצאים לשרוף את כל השדות באזור. הייתה הבנה ברורה בינינו, מתוך הערכה, חיבה וכבוד".

הניצוץ הראשון. הגאון הרב יהודה עמית 

מהטייסת לבית המדרש

את הרגע שבו הוא מספר מעט על הולדתו אנחנו מנצלים כדי להבין מהיכן בא ומה הרקע שלו. הוא מתרווח מעט, לוקח הפוגה קלה מהמולת המנחמים, נשען לאחור, לוגם מכוס התה שבידיו, ונזכר:

"הורי הגיעו ממקומות שונים בעולם לאלכסנדריה שבמצרים. הייתה להם אמונה מאוד חזקה בבורא עולם. הם היו דתיים, שמרו שבת ומצוות, אבל במושגים שלהם. נולדתי בשנת תש"י, ילד שביעי, הכי קטן. כששאלתי את אימא פעם את מי היא הכי אוהבת, ציפיתי כמובן לקבל תשובה שאותי, את הילד הקטן שלה. אבל לא. היא אמרה לי: קודם כל את אלוקים, את בורא העולם, אחר כך את הילדים. אני קיבלתי מזה מסר פשוט: יש בורא לעולם, וכל מה שאני רוצה, אני יכול לבקש ממנו והוא ייתן לי. כל עוד עשיתי גם אני את מה שהוא רוצה ממני, זה עבד. אחר כך פחות". 

לאחר מהפכת הקצינים במצרים, כארבע שנים לאחר שנולד, עלתה המשפחה לארץ ישראל. במצרים היה האב סוחר בדים נודע שתפר את בגדי האצולה הגבוהה של מצרים, והמשפחה הורגלה לחיי רווחה ועשירות. לאחר שעלו ארצה התמודדו בני המשפחה עם עוני גדול. בהתחלה גרו אצל אחיו של האב, ובשלב מסוים נאלצו לעבור לקיבוץ בית אלפא. בתום ליבם לא ייחסו לכך חשיבות מרובה, ולא העמיקו לחשוב כיצד ישפיע המעבר על חינוך הילדים.

חיי הדת של אליהו נשחקו עם השנים. הוא התגייס לצבא. "המוטיבציה הייתה גבוהה. רציתי קורס טיס, אבל הייתה לי איזו בעיה בשקדים. הפרופיל שלי היה שמונים ותשע. לא קיבלו אותי לקורס. התגייסתי להנדסה קרבית. אחרי שעשיתי ניתוח וטיפלתי בבעיה, הפרופיל שלי עלה, וקיבלו אותי לקורס טיס בחצרים. סיימתי כנווט קרב".

נקודת המפנה שגרמה לו לשוב בתשובה הייתה בט"ו תמוז תשל"א. "חזרנו משדה התעופה לבסיס, הייתה לנו תאונת דרכים קשה מאוד. נתקענו במוביל טנקים. נפצעתי. זו הייתה טראומה קשה שזכורה לי עד היום. שברתי את העצמות והייתי כמה חודשים בשיקום, עד היום אני נכה צה"ל. שם התחיל תהליך החזרה בתשובה".

כמו בכל דבר, גם בהליך החזרה בתשובה אין אצלו מסגרות. אין רגע שבו הוא הגדיר את עצמו חילוני גמור, ורגע שבו הפך לחרדי. "לא היה רגע שלא האמנתי באלוקים, אבל באותה תקופה זה לא קיבל את הפן המעשי של תורה ומצוות. יום אחד נסענו לבית לחם והיה שם את ניל ארמסטרונג שסיפר על הביקור שלו בירח, זו גם הייתה נקודה שתפסה אותי חזק וגרמה לי לחשוב הרבה על מה שמעבר לארציות.

"כששכבתי בבית חולים בבאר שבע, אחרי התאונה, הגיע איזה רופא ושאל אותי אם יש לי רב או מורה. אמרתי לו, מה אני תלמיד בית ספר שצריך מורה?! לא הבנתי מה הוא רוצה מהחיים שלי. הוא הסביר לי שצריך מישהו שיחבר אותי לאלוקים. זה תהליך ארוך שעברתי, שליווה אותי בכמה נקודות בחיים.

כמו הרבה צעירים הוא עוד הספיק לנסוע בעולם: "זו הייתה תקופה שבה נחטפו מטוסים, אז הצטרפתי לחברה לאבטחת מטוסים. זה היה נחמד מאוד. גם טיילתי בכל העולם, וגם הרווחתי כל שעה שני דולר ועשרים וחמישה סנט".

ואז הגיעה המלחמה שהפכה את הבטן להמון ישראלים. כאן גם מצטלבת דרכו עם עולם החזרה בתשובה הישראלי. "מלחמת יום כיפור הייתה המכה בפטיש. אז נפתחו כל השערים והבנתי שאין מנוס. המצב היה מטורף ממש. טסנו ביחידת הליקופטרים שחסמה את הטילים של האויב. אני הייתי מפקד יחידת לוחמה אלקטרונית. חברים שלי נפלו מסביב כמו זבובים. זו הייתה נקודת משבר שאתה אומר לעצמך: רגע, אם לא נפלתי היום, אני אפול מחר. מה התכלית של כל זה?

"בדיוק הגיע רבי יהודה עמית, תלמידו של רבי חיים גריינמן שהחל לקרב צעירים לאביהם שבשמיים. הוא נחת אצלנו בבסיס, ועשר דקות אתו הספיקו כדי לחבר לי את כל הפאזל. את מה שזכרתי עוד מהדיבורים של אימא, שיש בורא, שיש תכלית, זה פשוט התחיל אצלי הרבה קודם. הרב עמית היה החותמת.

"בערב יום ההולדת שלי, כ"ג כסלו, אחי שלי לקח אותי לישיבת הנגב. חליפה ועניבה כבר היו לי מתפקידי כמאבטח. ביום שישי קנינו גם כובע. הפכתי ברגע לבחור ישיבה".

עם הבבא סאלי בסמטאות עזה

נהג ושימש. הבאבא סאלי זצ"ל

הוא הגיע עם רעב ואש בעיניים. בית המדרש של רבי יששכר מאיר הפך לביתו הקבוע, והוא החל לשקוד על התורה יומם ולילה. "לא הצלחתי להפסיק. מגמרא לרמב"ם, ומרמב"ם לרשב"א, ועוד ועוד, לא קמתי מהמקום. לא רציתי לאכול, לא לישון, רק לבלוע עוד תורה. ישבתי שם חודש שלם, ולאחר מכן, בכ"ב טבת נישאתי לחנה עליה השלום. החתונה התקיימה בישיבה עצמה, בהשתתפות רבי יששכר מאיר ורבי חיים פרידלנדר. מיד אחרי החתונה חזרתי לגמרא, ולא הפסקתי ללמוד".

הגאון רבי יששכר מאיר, ראש ישיבת הנגב, העיד על תלמידו המתמיד שהוא טרם ראה מופע התמדה שכזה. "זה באמת היה מבהיל. בהתחלה היה לי מאוד קשה. כמו המוות. לא הבנתי כלום. ישבתי בשיעורים ומרוב שלא הבנתי כלום ניסיתי לשאול ולהעיר הערות מכמה משפטים שקלטתי וחיברתי. התלמידים אולי חשבו שאני איזה גאון, אבל האמת שלא הבנתי כלום. רק אחרי כמה חודשים נפתחו לי העיניים, ולאט לאט התחלתי להבין מה זו קושיא של תוספות, ומה זה ההיגיון של התורה הקדושה".

באותם ימים היה אלי מירב אברך ליטאי לכל דבר. לא היה לו מושג על עולם החסידות. "אני זוכר שנפל לידי ספר 'שיחות הר"ן', הייתי בטוח שזה הר"ן שעל הגמרא. פתחתי ונורא התפלאתי, איזה סגנון מוזר, ככה הראשונים דיברו? אחר כך עברתי להקדמה, אני רואה שזה משהו של ברסלב. הבנתי שזה לא בדיוק מתקופת הראשונים. אבל לא היה לי מושג מה זה ברסלב".

לתקופה מסוימת זכה לשמש כנהגו של הבבא סאלי. "הבבא סאלי קיבל רכב חדש, פיג'ו 405 סטיישן. מישהו משווייץ נתן לו מתנה. אבל לא היה מי שינהג. הוא נכנס לישיבה ושאל אם מישהו יודע לנהוג. בהתחלה לא רציתי. חששתי מביטול תורה. נכנסתי לרבי יששכר מאיר והוא אמר לי: אדרבה, ביטולה זהו קיומה. לשמש את הצדיק זו זכות גדולה. מאז זכיתי לקחת את הבבא סאלי למקומות שונים. היינו נוסעים לעזה. הוא היה מגיע ללא שום פחד, מורה לי היכן לנסוע, בין הסמטאות, ויורד בעצמו לקנות אבטיח. הוא היה דופק עליו, מקשיב לקולות ומחליט אם לקנות. אחר כך דיברו על זה סיפורי צדיקים. אמרו שזה היה איזה גלגול שהוא היה צריך לתקן אותו".

מאוחר יותר כספה נפשו של הרב מירב לעלות לירושלים. "סיפרתי על כך לחבר טוב שלי והוא הביא אותי לרבי יעקב הלל שכיהן אז בראשות ישיבת אהבת שלום יחד עם הרב בצרי. התחלתי ללמוד בישיבה. הייתי נוסע כל מוצאי שבת לירושלים, וחוזר לקראת שבת הביתה לדרום. ככה נקשרתי לעולם הקבלה. 

בהמשך נולדו ילדים וההסדר הישן היה קשה מדי. הם החליטו לעבור לירושלים, אבל כסף לא היה. "סיפרתי לבבא סאלי שאני מאוד רוצה לעבור לירושלים, אבל אין לי איפה לגור. אז הוא אמר לי, יש לי דירה בסורוצקין, אתה יכול לגור שם חינם. תראו מה זו הכרת הטוב של צדיק. בסך הכול נהגתי עבורו, והוא החזיר לי דירה חינם".

קרוב לשנה גר שם, וכשהוצרך לצאת, שוחח עם הרב עזריאל טאובר, שנתן לו לגור בדירתו של הרבי מרימניץ בארזי הבירה. "מהדירה של הבבא סאלי עברתי לדירתו של הרימניצר. שם גרנו למשך שנה נוספת".

צעדים ראשונים. ראש ישיבת 'הנגב', רבי יששכר מאיר זצ"ל

מהנגב לברסלב

אנו מנסים לעשות סדר במחשבות. שיחה עם הרב מירב דומה למרוץ מכוניות, כמו במעגל מסחרר של עליות ומורדות, הוא מאריך לספר על קרבתו לרבי אליעזר פלצ'ינסקי, חתנו של רבי אריה לוין, גיסו של מרן הגרי"ש אלישיב. "רבי אליעזר חיבב אותי מאוד. הוא היה סנדק של בני הבכור".

הרב אליהו מירב עם מורו ורבו הרה"ח רבי אליעזר ברלנד

אז איך מישיבת הנגב ומרבי אליעזר פלצ'ינסקי הגעת לברסלב?